אלבי — סיפור אבירים

פרק ראשון

שבו יהיה סיכום קצר ומזורז כל של העניינים שבסיפורים אחרים

מבזבזים עליהם לפחות 35 .עמודים מיד אחר כך יתנהל דיון על

השאלה הנצחית זה מתי עכשיו.

לפני שנתחיל את הסיפור הזה צריך לציין שלושה דברים חשובים:

1. בו יש הרבה קרבות, בעיקר של חרבות.

2. לא גם יש מעט מכות.

3. בפעם הראשונה שהגיבורה מנשקת את הגיבור, כמעט נשבר לה

האף.

כדי שלא לבזבז זמן, כדאי לציין עוד שלושה דברים, הרבה פחות

חשובים:

1. אין דבר כזה בעולם, "סיפור אמיתי". הסיפור שלנו, למשל, הוא אולי

אמיתי בתור סיפור, אבל רק הוא סיפור בתור אמת.

2. שמו של גיבור הסיפור הוא האביר הגיבור ארביסינטו אקרה גודיוס

לוקלנטו השלישי.

3. אבל כולם קראו לו אלבי.

ביום ראשון בבוקר, אלבי ישב בחצר ושיחק עם הכלב שלו מקס

במשחק האהוב עליהם. הוא זרק למקס מקל, וצעק "תביא מקס,

תביא". מקם מצדו שכב על הבטן והסתכל עליו בתמיהה. כשהם

התעייפו, הם הוציאו החוצה שמשייה גדולה, והלכו לישון קצת.

במושגים של אלבי, אגב, זה יום היה עמוס מאוד. הוא שכב לו בצל,

וזו אולי הסיבה לכך שהוא לב שם לא שפתאום הוטל על צל הצל.

,מקם שכמו כל הגולךן־ךיטריווךים היה רחרחן מצוין, הרים את הראש

ורצה לנבוח, אבל הוא חשש להעיר את עצמו. לפתע נשמעה שאגה

עמומה, שדמתה לנחירה של סוס יאור שהאצבע הקטנה של הרגל

שלו פגעה בשולחן. אלבי, שאפילו בשינה היה אביר מתורגל היטב,

התגלגל בזריזות על צדו ושלח אל יד חרבו, אבל מיד החזיר אותה,

משתי סיבות:

.א בשבועת האבירים מופיע המשפט: "זכור! החרב היא המוצא

האחרון, רוב את הבעיות אפשר לפתור בדרכי שלום."

.ב החרב היתה במחסן.

הוא התיישב, מצמץ פעמיים, והסתכל למעלה. באמצע ערוגת הכרוביות

שלו עמדו ארבעה אבירים, חרבותיהם שלופות, והסתכלו עליו באיום.

הם נראו מפחידים מאוד, בעיקר אם אתה כרובית, אבל אלבי לא

התרשם. למעשה, הוא הוציא מהכיס מברשת קטנה, וגירד לעצמו את

הבטן בהמהומי עונג. ארבעת האבירים החליפו מבט מופתע, ואז צעדו

צעד אחד קדימה.

"היכון למות!" רעם האביר שמול אלבי. לו היה קול עמוק ומהדהד,

עם מבטא שאלבי לא זיהה.

"?"מתי שאל אלבי בנימוס.

","עכשיו אמר האביר.

"אי אפשר להתכונן למשהו שהוא עכשיו," התלונן אלבי, "אני יכול

להתכונן רק למה שיקרה אחרי."

״אחרי ?״ מה שאל האביר.

"אחרי עכשיו," אמר אלבי בסבלנות.

"אבל אתה צריך למות עכשיו," אמר האביר.

"דה מה לא שאמרת," התרגז אלבי, "אמרת ׳היכון למות׳. זה אומר שעכשיו אני צריך להתכונן למות. אבל לא אני יכול גם למות וגם

להתכונן באותו זמן."

"אז מה נעשה?" התגרד האביר במבוכה.

"עכשיו או אחר כך?" התעניין אלבי.

","עכשיו אמר האביר.

"עכשיו אני אתכונן למות, כמו שאמרת," אמר אלבי. "תבוא אחר

כך, נראה."

אלבי נשכב על הגב ונמנם. ארבעת האבירים ישבו בין הכרוביות וחיכו. "יו," מלמל אלבי לעצמו בשקט אחר רבע שעה, "הם באמת

מטומטמים באופן מיוחד."

","היי צעק לו האביר עם הקול המהדהד, "התכוננת כבר?"

"לא גמרתי," אמר אלבי בנימוס, "יש איזו בעיה?"

"משעמם לנו," הודה האביר.

","כן אמר אלבי, "גם לי."

הארבעה קמו בשמחה ניכרת לעין וניגשו אליו. "היכון ל... לא אה,

משנה," הדהד האביר המהדהד.

"אין בעיה," אמר אלבי, זז טיפה שמאלה ונתן לאביר בעיטה חזקה

במיוחד מתחת לברך. האביר הפיל את החרב, תפס את הרגל וצעק "איי" בקול רגיל לגמרי. אלבי הרים את לו הקסדה, תפס לו באף וסובב

בכל הכוח. דמעות הציפו את עיני האביר והוא צנח לארץ. אלבי הרים

את החרב וחייך קלות. שלושת האבירים האחרים תקפו. "נו־נו," אלבי

אמר לעצמו, "שלושה על אחד, ועוד לפני ארוחת צהריים."

"היכון למות!" צעק האביר השני.

"נו באמת," אלבי אמר מיואש כמעט, "אתם חייבים לפעמים לשנות

קצת את הנוסח. איך נראה לכם ׳היכון לשוט׳? או ׳היכון לשים קרם לחות׳?"

הם הקיפו אותו.

"המלכה קונסנטה צילמוס ביקשה את ראשך," אמר האביר השלישי, "והיא תקבל אותו."

אלבי ניסה להיזכר מיהי בדיוק המלכה קונסנטה צילמוס, למה היא

רוצה את ראשו, ואם כבר, למה לא היא רוצה את גם יתר הגוף, אבל הוא

היה עסוק קצת בלהדוף את חרבותיהם והחליט להתעמק בזה מאוחר

יותר. הוא פתח את הקרב ב״ז׳ון דה שלטו", סבסוב עדין של הלהב

שאותו למד פעם מאביר איטלקי שמן אבל מהיר להפליא, ומיד עבר

רייךה-ל״קו דל סולו", הנעיצה הספרדית החביבה על המטדורים.

האבירים התגוננו בשיטה הפרוסית המסורתית — סיבוב החרב מעל

הראש במעגלים רחבים. אלבי גירד את ראשו במבוכה, התכופף, וקפץ

לשניים מהם על הבוהן בכל הכוח. אחר כך הוא הסתובב במהירות סביב

עצמו, ונתן לאביר האחרון בעיטה אדירה בתחת. האביר עף קדימה ונחת

על הבטן ברעש לא נעים. כשהארכעה התעוררו, הם היו קשורים לאחד

העצים בלי יכולת להזיז אצבע. אלבי ישב מולם ועשה להם את הפרצוף

הכי מפחיד שלו, שעליו נהג להתאמן שעות מול המראה.

","אוקיי אמר להם, "מי זאת הצילמוס הזאת, ומה היא רוצה מחיי?"

"לעולם לא נגלה לך," אמר האביר הראשון.

"ואם אני אשים לך בתחתונים נמלים אדומות?" שאל אלבי

בהתעניינות.

"דה משהו אחר לגמרי," ענה האביר במהירות. "מה רצית לדעת?"

"מה הצילמום הזאת רוצה מחיי?"

"היא פוחדת שתנסה לשחרר את אלני היפה לפני שהיא תוצא להורג,

והחליטה להקדים תרופה למחלה."

"אומרים תרופה למכה," אמר אלבי, אבל אז, לפתע, הבין מה שמע. "אלני?" שאל באי־אמוץ, "אלגי חיה?"

פרק שני

[שבו יתברר איך אלבי הכיר את אלני היפה וגנב אותה מהאביר

סאסי, הם איך התאהבו, הם איך התנשקו, הם איך החזיקו יריים,

ואיך היא נפלה לתוך כדר. כן כמו יתברר איך לוקחים יוגורט ועושים ממנו זהב. זה ממש בלתי אפשרי, להפוך יוגורט לזהב,

אבל לפעמים צריך לנקוט שיטות מלוכלכות בשביל לגרום לקהל

הרחב לקרוא ער הסוף.]

זה אם היה סיפור מהסוג הרגיל, יש להניח שהיה מתברר שאלני היפה

היתה אהובתו של אלבי בימי נעוריו והיא נטרפה ידי על דרקון, או

לפחות הרגיזה מכשפה שהפכה אותה לסוס יאור שמתגרד כל הזמן.

מצד זה אם שני, היה סיפור מהסוג הרגיל, יש להניח שאלבי היה נסיך בלונדיני על סוס ולא לבן בחור עם שיער שחור שלא הצליח אפילו

ללמד את הכלב שלו לעשות פיפי מחוץ לבית. למעשה, אלבי הכיר את

אלני בקושי חצי שנה קודם, והיא נפלה לברר.

הם נפגשו בכנס של המחזור של אלבי מבית הספר לאבירים גיבורים.

זה היה אירוע משמח במיוחד, שבו נקבצו ובאו כל שמונים ושמונה

האבירים שגמרו את מחזור ק״ס, שתו יותר מדי ליקר תפוזים, רקדו

המון טוויסט, ובעיקר סיפרו אחד לשני סיפורי גבורה, שאם אפילו חצי

מהם היה נכון, אז בעולם לא היה נשאר אפילו דרקון מגמגם אחד בלי

שיניים. אלני היפה הגיעה לשם עם מאוריציר סגו־מה ספירו אגניו,

הידוע בכינויו סאסי, שהציל אותה שבועיים קודם מידיו של הפיראט

רחל. מן הראוי היה שפה תופיע הערה כך על שיש משהו מאוד לא

מתאים בזה שלפיראט יקראו רחל, אבל האדם האחרון שדיבר על

הנושא נמצא כשהוא מפוזר על פני שטח השררה בגודלו לאוסטרליה, כך

שנרד מזה. בכל מקרה, סאסי, שהיה בהחלט מיומן באמנות ההתחמקות

וההתגנבות, הצליח להסתנן לספינתו של רחל ולהציל את אלני היפה.

כמקובל במקרים כאלה, הוא מיד נישק אותה לאור השקיעה הדועכת,

או לאור הזריחה העולה, או לפחות

.במבצע

לאור נרות סגולים שבדיוק היו

אלני היפה, כמו שאפשר היה

כבר לנחש במאמץ שכלי

שאינו עולה על חישובים כמו

2+2 , היתה בהחלט בחורה

לא מכוערת. למעשה, היא

היתה כך כל יפה, שאם היא

תעמוד בחוף רוח עם בשערה

ותחייך, כל הנסיכות בעולם יצטרכו לחפש עבודה בראיית

חשבון ובהפעלת מנופים

בתעשיית החרדל. לה היה

שיער שחור, עיניים כחולות,

רגליים ארוכות ושיניים כך כל

מושלמות, שפעם מישהו ניסה

לחטוף אותן ממנה ברחוב כי

הוא היה בטוח שזר מחרוזת

פנינים. בנוסף לזה שהיא היתה

מדהימה ביופייה, גם היא היתה בחורה מתוקה להפליא, והיא ידעה

שאם מישהו מציל אותה מפיראטים, מן הראוי שהיא תתחתן אתו, או

לפחות תצא אתר קבוע.

כל זה, כמובן, לא שינה את העובדה שכישרונר הגדול של האביר

סאסי בהתחמקויות נבע בעיקר מזה שגובהו היה1.47 ,מטר וזה כשהוא

עומד בכפכפים על גבעה. בנוסף לזה, האביר סאסי ישן בכל השיעורים

שבהם לימדו את "תורת הטוב־לב" ו״עבודה מעשית במעשים חיוביים", ואפילו לא טרח למלא את החוברת לחופש "נדיבות ואדיבות

למתקדמים". גם הרא היה האביר היחיד שבגללו היו צריכים לפתוח

המחזורים הזמינו מנהלי בית הספר מאפריקה

פלמינגו).

< 1'׳•׳

הקבצה ג׳ בחביבות וחייכנות. בקיצור, האביר סאסי היה איש די מעצבן,

שתמיד הצליח לבוא לבקר בדיוק כשירד גשם והתיישבת על נעץ.

אלבי התאהב באלני במבט ראשון. לא שזו היתה הפתעה גדולה.

באותו יום בלבד, הוא היה האדם ה־ 14,563 שהתאהב בה ממבט

ראשון. מצד שני, הוא היה האדם היחיד שהיא התאהבה בו בחזרה. אולי מפני שאלבי גם היה היחיד שלא ניסה לספר לה סיפורי גבורה, ובמקום זה הראה לה שהוא יודע להחזיק תפוח על האף ואז לגלגל

אותו ישר לתוך הפה. יש הרבה אנשים שטענו אחר כך שזה טריק אידיוטי, אבל לא זו היתה הפעם הראשונה שבה התברר שגם האהבה

היא טריק אידיוטי. שניהם כך כל היו מאוהבים שהם אפילו לא טרחו

להיות זהירים, ורק הסתובבו יד ביד והתנשקו כל פעם שהם ראו

פלמינגו (הפלמינגו הוא סמל בית הספר לאבירים גיבורים, ולכבוד כנס

להקה שלמה של

סאסי, ­ כצ

פוי, היה מרוגז מאוד. הוא

עקב אחריהם

בלי שהם ­ הר גישו (אחרי

הכול, זאת הי־

תה ההתמחות שלו), וכשהם הגיעו לבור,

דחף את שניהם בכוח. אלבי

הצליח להתח ­

מק מהדחיפה, אבל אלני היפה פלטה צעקה קצרה (אחר כך היה ויכוח גדול אם היא צעקה "אוי", "איי", "אמא׳לה", "אלבי" או "איזה יופי,

,)"עפיפון נפלה לברר, ונעלמה. במצב רגיל היו מביאים מנוף ומוציאים

אותה. אבל לא זה היה מצב רגיל, מפני שזה לא היה בור רגיל. זה היה

הבור. גדול הבורות מאז ומעולם. הבור שאחריו כל בור הוא בקושי חור

בשביל ג׳רלות. בגלל זה שם גם לו היה מפחיד במיוחד. קראו לר: "ברר

החשיכה הנצחית". פעם מישהו זרק לתוכו מטבע וההד חזר בחזרה

אחרי שנתיים ונורא הפחיד זקנה גמדה שבדיוק ישבה שם וניסתה

לחלוב תיש. (הגמדים של האזור הזה נחשבים, בצדק, למטופשים

במיוחד. לחלוב תיש זה ערד הדבר החיובי ביותר שהם יודעים לעשות.

פעם אחד מהם ניסה לחלוב פיל דרך החדק. כשהפיל גמר אתר, הוא יכול היה להיכנס הביתה מתחת לדלת.)

,כצפוי אלבי היה מרוגז ברמות שלעומתן סופת טייפון נראית כמר ונטילטור מקולקל. הוא שלף את חרבו והסתער על סאסי בזינוק פראי.

סאסי המבוהל צנח לרצפה, העמיד פנים שהוא דשא, ונעלם. אלבי, עדיין מטורף מזעם ועצב, ניסה לקפוץ לבור אחרי אהובתו, אבל כל

האבירים החזיקו אותו בכוח. אבירים גיבורים, לפי מיטב המסורת, לא

ברכים אף פעם. המסורת הזאת נגמרה שש תוך שניות. אלבי בכה חודש,

כל יום. הוא בכה כך כל הרבה שיזם זריז אחד עשה הון מזה שהוא אסף

את הדמעות שלו בדליים והפך בעזרתן כל את החלק הדרומי־מזרחי של

מדבר פלומבה לגן בוטני. ועכשיו, חמישה חודשים אחרי שהפסיק

לבכות, פתאום יושב מולו האביר הזה, קשור לעץ, ומספר לו שאלני

חיה. אלבי היה המום. הפה שלו נפתח, העיניים שלו נפערו, האוזניים שלו הזדקפו, הגבות שלו הזדקרו, הריסים שלו התפזרו רהנחיריים שלו

התרחבו לכאלה ממדים שיכולת לראות את המצח שלו מבפנים.

"היא חיה?" שאל שוב.

"לא להרבה זמן," השיב האביר.

"מה קרה?" שאל אלבי.

האמת היא שהיתה אגדה עתיקה באזור שלפיה "בור החשיכה

הנצחית" הוא בעצם מנהרה סודית שמשמשת מעבר למרגלים שבאו

מארץ זונדינגה הסמוכה. אלבי, שלא התעניין במיוחד בפוליטיקה, היה

בטוח שבזונדינגה שולט עדיין המלך הטוב קךלוס סדלרק (למתעניינים

בהיסטוריה : המלך איבד פעם שם את המשפחה שלו במחסן הענקי של

הארמון, ומאד הוא השתמש בתור שם משפחה בשמו הפרטי בשפת

הלהיפך). האביר הקשור עדכן אותו שהמלך מת, ובמקומו עלתה לשלטון המלכה המרשעת קונסנטה צילמוס, שהדבר הכי טוב שהיא

עשתה אי פעם היה לקשור את הדנב של החתול שלה לעץ.

"אבל מה היא רוצה מאלני?" שאל אלבי.

","טוב אמר האביר באי־נוחות, "מה שקרה זה שלמלכה היה ראי, וכל בוקר היא היתה אומרת לו: ׳ראי ראי שעל הקיר, היש יפה ממני...׳"

"תעשה לי טובה," אלבי הפסיק אותו, "לא עוד פעם הסיפור

המטומטם הזה. תגיד את האמת."

"אתה יכול לענות אותי כמה שתרצה," אמר האביר, "אני לא יכול

לגלות לך."

אלבי הרים מהרצפה נמלה אדומה.

,"סתם סתם," אמר האביר, "צחקתי. מה יש, אסור כבר לרענן את

האווירה עם קצת הומור?"

"אז מה קרה?" שאל אלבי, שהתחיל לאבד את הסבלנות.

והאביר סיפר לו.

במשך חמשת אלפים שנה שימש "בור החשיכה הנצחית" מעבר

למרגלים של מלכות זונדינגה. מאז עלתה לשלטון, עסקה המלכה צילמוס רק בדבר אחד — היא הרחיבה את הבור. במקום מנהרה

חשוכה עם שדים, טרולים ומפלצות, היא בנתה שם אוטוסטרדה של

ארבעה מסלולים, עם פסי רכבת, תאורת ניאון, שתי תחנות דלק וארבע

מסעדות ומזנונים. כל זה, כמובן, נועד למטרה אחת: המלכה צילמוס

התכוננה לפלישה צבאית בהיקף מלא. כשאלני היפה נפלה לבור, היא

הצליחה לתפוס בשלט הפרסומת של אחת המסעדות, טיפסה לתוך

המנהרה, וגילתה כל את ההכנות. המלכה צילמוס לא היססה, ודנה

אותה מיד למוות. אלני דרשה לדעת מה בדיוק הסיבה. "סיבה?" שאלה צילמוס בתמיהה, "מה פתאום סיבה?" אלני היפה זקפה את ראשה

.באומץ "אלבי יבוא ויציל אותי," קראה, וקולה הדהד בכל הארמון.

צילמוס, שאפילו היא שמעה על אלבי מהתקופה שהוא לא עוד היה

בפנסיה, נראתה מודאגת לרגע. "את יודעת מה," אמרה לבסוף, "יש לי

רעיון. אנחנו נביא את לך אלבי, אבל בגלל שהוא גר בחו״ל צריך להקל

על האריזה, אז נביא לך אותו בחלקים."

"ואז היא שלחה אתכם?" שאל אלבי.

","כן אמר האביר בפרצוף אומלל.

אלבי חייך. כבר שנתיים שלא את ראו החיוך הזה עליו. לפני שיצא

לפנסיה, לחיוך הזה היתה רק משמעות אפשרית אחת: מישהו היה

פרה שלישי

[תוך פרק אחר, וזח נחשב לשיא יסור, אנחנו נכיר שני גיבורים

חדשים לגמרי, טריים, פריכים ומוכנים לעלילות חרשות. הראשון הוא סייף, והשני הוא ענק. כמו כן, לשירות הציבור, הנח חמתכון

של המעדן החביב על אלבי וצ׳ילו, עופות בקצפת: לוקחים עוף, שמים אותו בקצפת.]

הדבר הראשון שאלבי רצה לעשות היה, כמובן, לקחת את חרבו ולצאת

לדרך כדי להציל את אלני היפה מהמלכה צילמוס. זה נשמע פשוט מאוד,

אבל שעתיים אחרי

זה הוא עמד באמ ­ צע הבית שלו, לבוש בתחתונים

ובגרב אחד, וצרח לכיוון של מקם,

"איפה היא? אתה

בטוח שלא ראית

את החרב שלי

בשום מקום?" ­ למ

קם היה פרצוף של

"איפה ששמת ­ או

תה, לא אני אחראי לחפצים שלך",

אבל אלבי העדיף

להתעלם מזה. בסו ­

של פו דבר, הוא מצא את החרב

בדיוק במקום הקבוע — תקועה בתוך ספוג, שהיה בתוך דלי, שהיה

מאחורי הווילון של האמבטיה. אלבי הרים אותה בקריאת ניצחון, והדלי

התהפך באוויר ונחת על ראשו כמו קסדה. אלבי המופתע אמר רק "אויש", אבל מאחוריו נשמע קול מלגלג במקצת, עם מבטא חצי איטלקי,

חצי צרפתי וחצי ספרדי. "אתה יודע," אמר הקול בנחת, "נכנסת ישר

למקום השלישי." אלבי לא צריך היה להסתובב בשביל לזהות מי מדבר.

רק היה בנאדם אחד בעולם שהיה לו קול וחצי. זה היה סניור מסיה ז׳ואבו צ׳יקו אל־בוניטו׳ מוסיירו־ס, או כפי שחבריו קראו לו, בפשטות, צ׳ילו. הוא

היה אביר, סייף אמן, קלפן, רקדן יוצא מן הכלל, והיה לו השפם הכי

מושלם שאפשר להעלות על הדעת. אשתו השישית נשבעה שרק בגלל

השפם היא התחתנה אתו, אבל אשתו התשיעית אמרה גם שזה בגלל

שהוא יודע לרחוץ כלים לפי הקצב של ארבע עשרה מנגינות צועניות

עממיות. חוץ מזה, למרות הפרשי הגיל ביניהם (צ׳ילו סירב לגלות בן כמה

הוא, אבל ההערכות הסתובבו בין ארבעים ושתיים לשש מאות שלושים

וארבע), הוא היה מורהו של אלבי, וחברו הטוב ביותר.

״למקום השלישי ?״ מה של שאל אלבי.

"למקום השלישי במצעד האנשים שנראים טיפשי במיוחד. למה יש

לך על דלי הראש?"

"מי במקום הראשון?" התעניין אלבי.

"מלך מולדבןה, מינטוס. יצא הוא אתי פעם לצוד באפריקה ונפל עליו היפופוטם."

"ובמקום השני?" אלבי המשיך להתעניין.

","עזוב צ׳ילו נראה נבוך פתאום, "זה קשור לאשתי הרביעית,

לטרמפו־לינה, שני ריצ׳רצ׳ים שנתקעו, וערימה גדולה במיוחד של

מסטיקים שלא נדבקו."

אלבי הוריד את הדלי מהראש. ״תגיד,״ שאל, ״מה אתה עושה ?״ פה

"חשבתי שאתה בצרות," אמר צ׳ילו, "אתמול בבוקר היו בכפר

ארבעה אבירים שחיפשו אותך."

"הם מצאו אותי," אמר אלבי, "וגם אני אותם."

","והיום המשיך צ׳ילו, "הגיעה לכפר חבורת פרשים במדים של

המלכה צילמוס, וחיפשו את ארבעת האבירים שחיפשו אותך."

"אמרת להם משהו?" שאל אלבי.

"שמונה קשרתי לעמוד, שניים זרקתי לבאר, אחד שמתי בין

התרנגולות של סבתא ברונהילדה, ואחד ברח."

"?"ברח

"זה היה לפני ארוחת הבוקר," אמר צ׳ילו בהתנצלות, "עוד לא הייתי

מרוכז."

"כמה פעמים אמרתי לך," אמר אלבי, "ארוחת הבוקר היא הארוחה

הכי חשובה ביום, אסור להחמיץ אותה."

״יכול להיות,״ אמר צ׳ילו, ״אבל קמתי בצהריים. מה קורה ?״

הם התיישבו במרפסת של

אלבי, אכלו ארוחה של קלה

שישה עופות עם תפוחי אדמה

וקצפת (מתכון של אלבי), ואלבי

סיפר כל את לו הסיפור.

"והתכוננת לצאת לשם לבד?"

שאל צ׳ילו באי־אמון, "רצית

לנצח לבד כל את הצבא של

צילמוס? אתה יודע כמה אבירים

עובדים אצלה?"

״כמה ?״

"בספירה האחרונה, עשרת אלפים אבירים, עשרים אלף

פרשים, שמונת אלפים קשתים ושלושים אלף חיילים פשוטים."

","וואוו אמר אלבי, "זה יכול

לקחת כל את היום."

באותו רגע החלה רעידת

.אדמה רגע אחרי אותו רגע (ומדובר בשני רגעים צמודים שלא הפריד

ביניהם כלום) השתררה חשיבה פתאומית. רגע אחרי שני הרגעים

הקודמים, אלבי וצ׳ילו גילו לא שזו רעידת אדמה לא וגם חשיבה

פתאומית. פשוט ענק הלך על המרפסת. הוא שקל כמו שני פרים שאכלו

רק במסעדות, הוא היה בגובה של ג׳ירפה על סולם, והיה לו פרצוף שיכול היה לגרום אפילו לקרנף שחטף מחבת בפנים להיראות כמו פיה

שעברה ניתוח אף. בקיצור, הוא היה ענק מהסוג שאתה לא מעוניין

לפגוש לפני השינה, וגם לא אחריה, או בזמן השינה, או בכל זמן אחר,

חוץ מיום שישי בשמונה, אז וגם לא. "היכונו למותי" רעם הענק

המבהיל. אלבי וצ׳ילו הסתכלו עליו בעניין, ואחר כך אחד בשני.

","תגיד שאל אלבי, "יש איזו סיבה מיוחדת שכולם אומרים את לי

זה בזמן האחרון?"

"אכלת הרבה בצל השבוע?" התעניין צ׳ילו.

"."לא

״גנבת כסף מקבצנים ?״

"."לא

״דרכת על מישהו באוטובוס ?״

"."לא

צ׳ילו גירד בראשו. "תשמע," אמר לבסוף, "זה כנראה הפרצוף שלך."

"מה רע בפרצוף שלי?"

"הוא מעצבן."

״הפרצוף שלי מעצבן ?״

."בטח כולם אומרים את זה."

"מה זאת אומרת ׳כולם׳?"

הם היו ממשיכים את הוויכוח הזה שעות, אבל הענק, שנראה כאילו

נשאר רק לו איי.קיו. אחד, וגם הוא הולך ליפול, הנחית את אגרופו על השולחן וריסק אותו לרסיסים בגודל של גפרורים. "היכונו למות!" רעם שוב.

"אמרת זה את כבר," אמר אלבי, "נכון שהוא אמר את זה?"

"אני לא בטוח," אמר צ׳ילו בפרצוף מהורהר, "אולי הוא אמר ׳אחינו בלוט׳."

"מה זה ׳אחינו בלוט׳?"

"אין לי מושג, הוא אמר את לא זה, אני."

אלבי פנה לענק כתמיהה. "אתה אמרת ׳אחינו בלוט׳?"

"היכונו למות!" שאג הענק. הקול שלו כך כל היה אדיר ורם,

ששלושה עצי אורן נפלו, שדה שלם של גמבות חזר לתוך האדמה

ופספס את העונה כולה, ועז שעמדה על גבעה במרחק שמונה כפרים

משם, המליטה מרוב בהלה כלבלב.

"אתה רואה," אמר צ׳ילו, "הוא עוד פעם אמר ׳אחינו בלוט׳."

"אמרתי ׳היכונו למות׳," התרגז הענק.

"מה זה בלוט?" שאל אלבי.

"זה כזה בתקלה שגדל על ברושים," הסביר צ׳ילו.

זה מה "אז אצטרובל?"

"זה המכסה של הבלוט."

"לא נכון," אמר הענק, "כלוט על זה הגזע, ואצטרובל זה בשביל הזרעים."

"תסלח לי מאוד," אמר צ׳ילו, "מישהו שאל אותך?"

"רק אמרתי," התגונץ הענק.

"מה ׳רק זה אמרתי׳," אלכי התרגז, "כל אחד יכול לבוא ולהגיד ׳רק

אמרתי׳."

"אני כל לא אחד," אמר הענק, "אני בימבול."

","שטויות אמר צ׳ילו, "אני בימבול."

"לא נכון," אמר אלבי, "אני בימבול."

"אתה בטוח?" שאל צ׳ילו.

","בטח אמר אלבי.

"אז כנראה שאני של אח בימברל," אמר צ׳ילו.

"אז שנינו בימבול ואנחנו אחים," סיכם אלבי, "כנראה שההורים

שלנו מאוד אהבו את השם הזה."

,הענק שהקשיב להם במבוכה גוברת והולכת, גירד את ראשו.

האצבעות שלו היו בגודל של רגליים של פיל אפריקאי. "אז מי אני?"

הוא שאל. ","תלוי אמר אלבי, "מה אמרו לך לעשות?"

"המלכה צילמוס אמרה, ׳בימבול, תהרוג את אלבי׳."

"מי זה אלבי?"

"הוא גר כאץ," אמר הענק.

","תראה אמר צ׳ילו, "אם שנינו בימבול, ואלבי גר כאן, רק יש אז

בנאדם אחד שיכול להיות אלבי."

הענק חשב זה על דקה, ועוד דקה, ועוד שתיים, ואז פניו האירו מרוב

שמחה, "אם אתם בימבול," צעק בהתלהבות, "אז אני אלבי."

"מה אתה אומר?" אמר אלבי בהפתעה.

","תשמע הוסיף צ׳ילו, "כל הכבוד לך. מזה שתפסת אותך בזמן."

הענק גיחך בגאווה, הלך לקצה החצר, לקח מקל גדול, ונתץ לעצמו

מכה בראש בכל הכוח. השמש שקעה, הערב הגיע, אלבי עשה תה.

"אתה יודע," אמר צ׳ילו המהורהר, "ראיתי כבר ענקים מטומטמים

בחיים שלי, אבל זה ממש השיא."

הם הלכו לישון.

פרק רביעי

[חלש מבחינת העלילד,, אבל מאור אמץ]

פרק חמישי

[בסיפור בו שיש שני אבירים, ענק וכלב בתפקיד משנה, תמיד

מגיע בסוף גמד. ילדים, אם אתם מאמינים בגמרים, מחאו כפיים,

מעבר לזה, לקח קטן אבל חשוב: מי שקופץ לבור בפרק חמישי, עלול לחטוף זבנג בשישי.]

באחת עשרה אלבי התעורר שוב, יצא למרפסת ופגש את צ׳ילו, שישב

על כיסא הנדנדה ושתה תה עם סיני קינמון.

"טוב שקמת," אמר צ׳ילו, "עלמות צעירות מחכות שיצילו אותן,

פיראטים מתים שנטביע את ספינותיהם, מפלצות מתחננות שיערפו את

ראשן, ואבירים גיבורים רוצים להתמודד עמנו חרב מול חרב."

","צ׳ילו אמר אלבי בקול ידידותי, "אם לא תשתוק אני שופך עליך

קפה."

"מה הפעם?"

"שום דבר, כרגע קמתי ואתה מדבר המון. עם מה בימבול?"

"קשרתי אותו לעץ."

"ואם הוא יתלוש את העץ?"

"אי אפשר, קשרתי את העץ לבימבול."

הם גירדו את החלודה מחרבותיהם, ניקו את הקשתות, גנבו את

החיצים מהמלונה של מקם ואחר גם כך הורידו חולצות ועשו אימון

בטכניקות של קונג־פו ושרטו־קאן. באחת וחצי הם הלכו להתקלח,

בשתיים ורבע הס כבר עמדו מול בימבול הקשור והסתכלו עליו בעניין.

בימבול נתן בהם מבט אחד, והשמיע גניחה עמוקה. "כואב לי הראש,"

אמר.

"אני מתאר לעצמי," אמר צ׳ילו, "היה פה קודם ענק אחד שלקח

מקל ונתן לך מכה איומה."

"?"באמת שאל בימבול.

"בהחלט באמת," אמר אלבי, "רדפנו אחריו שעות, אבל הוא ברח."

"ומי קשר אותי?"

","הענק אמר צ׳ילו בזריזות, "לפני שהוא ברח."

בימבול ניסה להתרכז במה שהם אמרו. "אני צריך לחשוב," הוא

אמר. "רעיון טוב," אמר אלבי.

","מצוין אמר צ׳ילו, "אני זוכר שפעם חשבתי וזה היה ממש תענוג."

בימבול חשב. תאי המוח שלו הצטופפו בתוך הראש וצרחו מרוב

בהלה, אבל בסוף הוא הצליח לסדר כמה מהם בשורה.

"אז למה אתם לא משחררים אותי?" שאל.

אלבי וצ׳ילו החליפו מבטים מופתעים.

"לשחרר אותך?" אמר אלבי, "איזה רעיון מרתק."

","מקסים הוסיף צ׳ילו, "פשוט רעיון נוגע ללב."

"כמו עץ תפוחים בפריחה," הודיע אלבי.

"כמו מעיין באמצע מדבר," נאם צ׳ילו.

"כמו חיוך של תינוק בבוקר," זימר אלבי.

"כמו נשיקה עדינה משפתי נערה," ניגן צ׳ילו.

"כמו גמבה," אמר בימבול.

השתרר שקט ארוך. במרחק נשמע פעמון שהתנדנד על צווארה של

פרה הולנדית שמנה. ציפורים צייצו, דבורים דזכינו דבש, חליל רועים

ניגן מנגינה קסומה.

"כמו מה?" שאל אלבי.

"כמו גמבה," חזר בימבול.

"מה פתאום גמבה?" שאל אלבי שוב.

"אני אוהב גמבה," אמר בימבול, "בייחוד ממולאת בקוטג׳."

","טוב אמר אלבי, "אני לא עומד בזה יותר."

הוא שלף את סכינו מהמגף וחתך את החבל שקשר בימבול. הענק

קם והתמתח. כשהוא גמר את ההתמתחות, העץ מאחוריו נראה כמו

שרפרף. "אז מה עושים עכשיו?" שאל.

"יש שתי אפשרויות," אמר אלבי, "או שנלך ונשים את הראש במים

במשך ארבעים דקות, או שנלך להציל את אלני היפה מידה של המלכה צילמוס המרשעת. מה נראה לך?"

"אם נשים את הראש במים הרבה זמן," אמר בימכול, "לא נצליח לנשום."

","תשמע אמר צ׳ילו, "איך לא חשבנו על זה?"

","מבריק אמר אלבי, "אתה באמת הענק המטומטם הכי חכם שהכרתי."

"מזל שהצלנו אותך מהענק השני," ציין צ׳ילו.

"הוא היה גדול?" שאל בימבול בדאגה מסוימת.

"מה הגובה שלך?" שאל אלבי.

"לא יודע," אמר בימבול.

"אז יותר," אמר אלבי.

"הרבה יותר," הוסיף צ׳ילו.

עיניו של בימבול התמלאו דמעות. כל דמעה היתה בגודל של

אמבטיה ממוצעת. "אתם החברים הכי טובים שלי," אמר בהתרגשות,

"אף אחד לא לי עזר קודם בשום דבר. בא אני אתכם."

״אתה בטוח ?״ שאל צ׳ילו.

","כן אמר בימבול.

"אז הולכים."

"אתם לא הולכים לשום מקום," אמר קול.

הם הסתובבו במהירות. אלבי וצ׳ילו שלפו את חרבותיהם, בימבול

השמיע קול שברובו היה מורכב מ״גרררר". מולם עמד, בגודל טבעי וללא היסוס, כלום. ממש שום דבר.

״מי אמר ?״ זה את שאל צ׳ילו.

"אני פה," אמר הקול, "ממש מולך."

הם הסתכלו למעלה, אחר כך לצדדים, בסוף למטה. ליד הרגל של צ׳ילו עמד איש קטן מאוד. הוא כך כל היה קטן, שאם הוא היה פוגש

גמד, הגמד היה קורא לו "גמד". הוא היה לבוש קטיפה כחולה, לו היה

זקנקן, והפנים שלו נראו כמו פנים, אבל בגודל של אף. "אני," אמר

הגמד, "הולך לחסל את כולכם."

"איך בדיוק?" שאל אלבי בטון מנומס.

"את שניכם אני אנצח בדו־קרב חרבות, ואת הטמבל הגדול אני

פשוט אפרק במכות רצח," הודיע הגמד.

"איזה טמבל גדול?" שאל בימבול בתמיהה.

"אין לי מושג," אמר צ׳ילו, "הוא כנראה נזכר במשהו מהילדות."

"גמדים הם נורא רגישים," הוסיף אלבי.

"למי קראת גמד?" שאל הגמד בזעם.

","לך אמר אלבי.

"אני אקרע אותך לגזרים," צרח הגמד, "אני אעשה ממך קציצות, אני

אעשה מרק מהעיניים שלך ואתלה אותך על גבעה כדי שהנשרים ינקרו

ז <

,הגמד

אותך

ממך

"?מה וצ׳ילו

את גופתך. אני אטחן אותך לאבק ואפזר אותך בכל העמק. וזאת רק

ההתחלה." ","אלבי לחש בימבול בקול שיכול להפיל בית שתי

קומות על עמודים

עם חניה צמודה

ושירותים כפולים,

"אני חושב שהוא

לא אוהב שקוראים לו גמד."

"אני ארסק ­ או

תך," המשיך "אני אשבור ואני אעשה קאפס."

"תעשה שאלו אלבי

צווח הגמד בתשובה.

.ביחד ","קלופס

","רגע אמר צ׳ילו, "קודם אמרת שתעשה ממנו קציצות,

"."כץ

"תסלח לי מאוד," אמר צ׳ילו, "אבל קציצות וקלופס זה אותו דבר."

"אתה מת. כשאני אגמור אותו, אני אפרק אותך לגורמים בגודל של

זבובים בלי כנפיים."

"תעשה מה שאתה רוצה, אבל קציצות וקלופס זה עדיין אותו דבר."

"מתחכמים, הה?" שאג הגמד הרגזן, שנראה כאילו הוא הולך

להתפוצץ מרוב כעס, "זה לא יעזור לכם, אפסים מלאי כינים, ארמדילים

ממולאים בקקי של עזים, ג׳וקים צולעים שכמוכם, אתם גמורים."

"רק שנייה," אמר אלבי,

״ואם נבקש סליחה ?״

","אה אמר הגמד בקול

רגיל לחלוטין, "זה משהו

אחר לגמרי. מה העניינים?

מה שלומכם? אכלתם כבר?"

"למען האמת," אמר אלבי,

"אנחנו בדרך לבור החשיכה

הנצחית." "הייתי שם פעם," אמר

,הגמד "מקום נחמד."

"אנחנו הולכים להציל את

אלני היפה מידיה של המלכה צילמוס."

"מה אתה אומר," אמר הגמד, "נשמע משעשע. בא אני אתכם."

"אתה לא יכול," אמר אלבי.

"טינופות מטופשות שכמוכם," צרח הגמד בעצבנות, "כבשים עלובות נפש עם קרחת, גמלים צמאים בלי דבשת, תתחילו להתפלל,

אתם מתים."

"למה שלא תבוא אתנו," הציע צ׳ילו, "לא נראה לי שנסתדר

בלעדיך."

"טוב נו," אמר הגמד, "אם אתם מבקשים כך כל יפה. לא אומרים

׳לא׳ לחברים ותיקים. זזנו?"

הם הלכו. בדרך הם פגשו עוד פלוגת חיילים שהמלכה צילמוס

שלחה כדי להרוג אותם. צ׳ילו ואלבי התחילו להתווכח מי יהרוג אותם

ראשון, אבל עד שהם גמרו לקשקש, בימבול כבר דרך על כולם. הם הגיעו לבור החשיכה הנצחית. ליד הבור עמדה זקנה עם מקל קוסמים

בידה. "עצור בטרם תעבור," אמרה הזקנה בקול רועד. "מה זה בבוקר על

ארבע, בצהריים על שתיים, בערב על שלוש."

"זאת מכשפה." אמר בימבול בקול רועד.

"לא ממש," אמר צ׳ילו. "זו סתם איזו משוגעת שגרה פה."

הם ניגשו לבור החשיכה הנצחית, הסתכלו זה בזה, וקפצו פנימה.

קודם אלבי.

אחר כך צ׳ילו.

אחר כך בימבול, שהגמד היה בכיס האחורי של המכנסיים שלו. ליד

הארנק.

פרק שישי

ניסויים מדעיים הוכיחו כבר בעבר שמי שנופל, בסוף יגיע דגיד

"באהההה". כן כמו ייערך קרב נורא, אבל הנה דק רמז לגבי תוצאותיו: אם גיבורי הסיפור הזה יפסידו, מה על בדיוק נכתוב

בפרקים השביעי עד הארבעה־עשר? על תנינים? תנינים, כידוע,

ישנים רוב הזמן. לא זה מפריע במיוחד, אבל לא זה הופך אותם למועמדים אידיאליים לסיפורי הרפתקאות.

הם נפלו, ונפלו, ונפלו, ונפלח

למען האמת אפשר היה לכתוב

פה איזה ארבע מאות פעם

"הם נפלו", וזה עדיין לא יכסה

חצי מהנפילה שלהם. אחרי

מאתיים חמישים "הם נפלו"

בערך, צ׳ילו נגע לאלכי בכתף.

"אתה יודע," הוא אמר, "זה

מתחיל להיות משעמם קצת,

כל הנפילה הזאת."

"יש בזה משהו," אלבי

הסכים, "יש לך רעיון אחר?" "קלפים?" הציע צ׳ילו.

"שכחתי אותם בבית,"

הודה אלבי.

"מה עם שבץ נא?"

"המילה היחידה שעולה לי

בראש היא מזרון," אמר אלבי.

"למה מזרון?"

"כי אני ממש מקווה שיהיה מזרון למטה כשנגיע. אחרת יהיו שם

כתם גדול, שני כתמים בינוניים וכתם אחד קטן."

"מי קטן?" צרח הגמד מהכיס של בימבול, "אתה רומז שאני קטן?

אני אקרע אותך, סוס יאור מטופש שכמוך."

","תגיד אמר אלבי, "איך קוראים לך, בעצם?"

"שמי המלא הוא באההההה."

, זה כנראה, לא היה ממש שמו האמיתי של הגמד, אבל באותה שנייה

בדיוק הם נפלו לתוך רשת ענקית, נמחצו לתוכה, עפו לאוויר, נמחצו

שרב, נפלו שוב, עפו שוב, נמחצו שוב, ובסופו של דבר מצאו את עצמם

שוכבים על כרסיהם, פניהם למטה. הם התאוששו בקושי, ואז החלו

לטפס במעלה הרשת, עד שמצאו את עצמם עומדים בכניסה למנהרה

רחבה. מולם עמדו שנים עשר קצינים חמושים, ששלפו את חרבותיהם

כאיש אחד. הם נראו נוקשים, מאיימים, מאומנים, חזקים, פיקחים,

מהירים, וכאילו אין להם שום כוונות להזמין אף אחד ללונה פארק על

חשבונם בזמן הקרוב. "היכונו למות!" רעם מפקדם בקול מחריד. אלבי וצ׳ילו, כאיש אחד, סובבו את לו הגב והסתכלו אל תוך הכיס של בימבול.

"מה זאת אומרת ׳באההההה׳?" שאל צ׳ילו.

"זה ממש שם אידיוטי," הוסיף אלבי.

"בטח שם המשפחה שלך ׳באההההה באהההה׳," טען צ׳ילו.

"או ׳גע־גע׳," גיחך אלבי.

הגמד זינק מכיסו של בימבול ושלף את המחט ששימשה לו כחרב.

"אתם תמותו בעינויים," הכריז.

״אנחנו ?״ הם או שאל צ׳ילו.

הגמד הסתכל על שנים עשר השומרים, אחר על כך צ׳ילו ואלבי. "תלוי מתי אוכלים," אמר לבסוף, "מישהו יודע מה השעה?"

"שתים עשרה וחצי," אמר בימבול.

,כולם כולל השומרים, הסתכלו עליו בהפתעה.

"אתה יודע לקרוא שעון," שאל אלבי.

","לא אמר בימבול, "אבל פעם שמעתי איש אחד אומר לאמא שלו

׳מה השעה/ והיא ענתה לו ׳שתים עשרה רחצי/"

"אתה אידיוט," צווח הגמד בכעס.

"?"באמת פניו של בימברל זרחו מאושר, "אף פעם לא הייתי אידיוט.

הכי הרבה שמישהו במשפחה שלי הגיע להיות זה ׳חמור מטומטם/ ובשביל זה הוא למד שש שנים."

"אולי במקום לכעוס כל הזמץ," אמר אלבי לגמד בסבלנות, "תגיד

לנו פשוט איך קוראים לך."

"זה מה שאתה רוצה לדעת?" שאל הגמד באיום.

","כן אמר אלבי.

"גם זה אם הדבר האחרון שתשמע בעודך בחיים," כיווץ הגמד את

שפתיו בתוקפנות.

","כץ אמר אלבי.

"ומותך יהיה כרוך בייסורים מבחילים במיוחד," רשף ורעש הגמד.

","כץ אמר אלבי.

","אהט נשמע קול מאחורי

גבם. הם הסתובבו בסקרנות.

מאחוריהם עמד מפקד

השומרים. "אהמ," אמר שוב,

"אהמ, אהמ, אהמ."

"נתקע לך משהו בגרון?"

שאל בימבול בדאגה.

"סליחה שאני מפריע,"

אמר מפקד השומרים

בהתנצלות, "באמת לא נעים

לי, אבל אנחנו גומרים את

המשמרת עוד רבע שעה בערך והיינו רוצים להרוג אתכם בלי לחץ."

"רבע שעה בערך או בדיוק?" שאל אלבי.

"מה השעה?" שאל מפקד המשמר.

"שתים עשרה וחצי," אמר בימבול.

"אז בערך," אמר מפקד המשמר. "אפשר להתחיל?"

"מצדי בסדר," אמר צ׳ילו.

"רק תעשו זה את זריז," אמר אלבי.

מפקד המשמר שלף את חרבו, עשה את הפנים הכי רציניות שלו,

ושאג בקול מבהיל, "היכונו למות.׳"

","תגיד שאל אלבי, "זו הסיסמה שלכם, או שסתם כולכם אומרים

כל זה את הזמן?"

"זה אופנתי," אמר המפקד בלי להוריד את חרבו. "בשנה שעברה

הלך חזק ׳אתם מחוסלים׳, אבל קשה לצעוק מילים עם סמך באמצע בלי

לירוק. אפשר?"

","בהחלט אמר אלבי בנדיבות, "סליחה שהפרעתי."

"סה מוסר," אמר צ׳ילו, "סלי לא קסה להגיד מספטים עם סמך."

בעודו מדבר, צץ מאחוריו אחד מלוחמיה של המלכה צילמוס

והתכונן לנעוץ כידון בראשו. צ׳ילו כופף את ברכיו, תפס את היד

האוחזת בכידון, התהפך, ונעץ סכין קצרה בין צלעותיו של הלוחם

המגודל. "סטות וטיפסות," אמר לו בזמן ששמט אותו אל הרצפה, "סה

ממס מסריח לבוא למיסהר מאחורה."

"יש בזה משהו," אמר אלבי. שלושה שומרים הקיפו אותו,

מנופפים בגרזיני קרב עצומים שלהביהם הבהיקו באור הניאון הקר.

הוא חיכה שהם יתקפו, ואז התיישב. שניים מהשומרים, כצפוי, פיצחו

את זה גולגולתו של זה. השלישי מת מרוב אכזבה. לוחם אחר התגנב

בינתיים מאחורי בימבול והרים את חרבו, אבל פתאום הוא צעק "איי", וזינק באוויר. בימבול הסתובב והנחית את אגרופו על ראשו

והלוחם התפרק לחלקים. רק אז, כשהוא על היה הרצפה, את ראו

חרבו של הגמד שהיתה נעוצה בקרסולו. אחרי שבע דקות וארבעים

ושתיים שניות נשאר רק מפקד המשמר. הוא תפס את הגמד בצווארון,

הרים אותו באוויר וצעק, "היכנעו, או שאני הורג אותו." צ׳ילו, אלבי

ובימבול הקיפו אותו.

"אל תתקרבו,"

צעק שוב מפקד

,המשמר "אני ­ אה

רוג אותו."

"כשאתה אומר שתהרוג אותו,"

התעניין אלבי, "זה

אומר שתהרוג אותו

עד שהוא ימות, או

שאתה אומר זה את כמו שאומרים על

מישהו שניצח אותך

בג׳ולים ואתה אומר

שתהרוג אותו, אבל

בעצם אתה מתכוון

שמקסימום תשים את לו הראש בבור

מלא ג׳וקים ?״

"ג׳וקים או חיפושיות?" שאל

.צ׳ילו ","ג׳וקים אמר אלבי, "חיפושיות זה להפסדים בגוגואים."

","תתרחקו זעק מפקד המשמר.

"יש לי הצעה בשבילך," אמר אלבי, "תסתכל אחורה." "למה?" שאל המפקד.

"כי פרה עפה אליך," אמר צ׳ילו.

","בטח אמר מפקד המשמר בלעג, "בטח לה יש גם פעמון."

באותו רגע נשמע צלצול פעמוץ, ושנייה אחרי זה נחתה פרה על

ראשו של מפקד המשמר, בימבול, שהעיף אותה, נראה מופתע כמעט

כמו המפקד מזה שהוא פגע. הגמד נחלץ מתוך הלכלוך, ניגש לבימבול,

נעמד מולו על קצות האצבעות וצרח, "בשביל מה התערבת, דביל אחד,

רציתי לחסל אותו בעצמי."

"דביל ואידיוט באותו יום," אמר בימבול הנרגש, "אני חייב לצלצל

לדודים שלי."

ארבעתם הסתובבו, והחלו לפסוע לעבר המנהרה המובילה

לממלכתה של צילמוס המרשעת. בפתח המנהרה נעצר לפתע הגמד. כולם הסתכלו בו בסקרנות. "גרינשטייץ־גרינפלד־ג׳ונס," הוא אמר

בשקט, "ככה קוראים לי."

"יש לך אולי איזה קיצור?" שאל צ׳ילו.

הגמד הציץ בו בחשדנות, אבל צ׳ילו נראה תמים כמו סנאי שלא

אוהב אגוזים.

","גיגו־ אמר הגמד, "או מר גיגו הנכבד. מה שיותר נוח לכם."

הם נכנסו למנהרה.

פרק שביעי

[במהלך הפרק הסבוך חוה יופיעו שלושה זקנים חכמים עם

השכלה מכשפית חלקית, וגם מכשף אחר במשרה מלאה. ביחר

זה יוצא 2.25 ,מכשפים או 14.5 אנשים רגילים שיודעים לחשב

פה בעל כמה זה 7x7 . :רמז יותר מ־ 48 , פחות מ־ 50 ].

הם פסעו בקו ­

שי שבעה ­ צע

ד י ם (או שמונה עשר

צעדים, במק ­

של רה הגמד,

או צעד וחצי, במקרה של

בימבול), וכבר נאלצו לעצור.

המנהרה היתה

חסומה בשער

אבץ וברזל, שהיה נעול

בשישה מנעו ­

לים ומחוזק במוטות פלדה שהותכו אל תוך המשקוף, בסלעי גרניט שחוברו זה לזה ובפלדלת של בריח.-רב לפני השער ישבו שלושה

ישישים זעירים, שפניהם המקומטים העידו על חוכמה רבת שנים. "עצרו," קרקר הראשון, "לא תוכלו לעבור בלי לענות על שאלותינו."

"בכמה שאלות מדובר?" התעניין אלבי.

"למה אתה שואל?" שאל הישיש.

יש אם ״כי לכם, סתם לדוגמה, 4,866 ,שאלות זה יכול לקחת

חודש," הסביר אלבי.

"אלו רק שלוש שאלות," אמר ד

אם תענו על כולן, ייפתח השער."

"אתה בטוח שרק שלוש?" שא?

"בטוח לחלוטין," אמר הזקן.

","טוב אמר אלבי, זה אם "אז

רק שלוש, רק זה אז שתיים, כי

אתה כבר שאלת אותי ׳למה אתה שואל׳."

הזקן היה המום. הפרצוף שלו

התעקם, יצא רוק לו מהפה והוא

התחיל לצרוח משפטים לא ברורים

שרובם התייחסו לזה שאלבי הוא

שקרן ובדאי וגנב, ועושה צחוק

מאנשים מבוגרים ממנו. הוא הלך

והתרגז, התרגז והלך, ואחרי משהו

כמו חמש דקות של צרחות בלתי פוסקות הוא האדים כולו, אחר כך

הצהיב, אחר כך הפך לכחול, ואז התפוצץ. "וואוו," אמר בימבול לגמד,

"הוא אפילו יותר עצבני ממך." אלבי ניגש בינתיים לזקן השני, שישב

בשלווה כאילו יום כל מתפוצץ לידו מישהו. "אני מוכן לשאלה שלך,"

הודיע.

הזקן השעין את ידיו על רקותיו, הקמטים במצחו התגלגלו, נפרדו

והתחברו, העיניים שלו נצצו מרוב מאמץ, אפו התרחב. לבסוף הסתובב,

שלף ערימה של ספרים עתיקים ודפדף באחד מהם במהירות. לפתע עצר

באחד העמודים, וחייך לעצמו ברשעות. הוא הסתכל על אלבי, גיחך

בערמומיות ואמר: "שתיים ועוד שתיים?"

","ארבע אמר אלבי.

","אוקיי אמר הזקן, "מבחינתי עברת, ביי."

"?"ארבע שאל בימברל בהלם, "ממתי?"

אלבי אל פנה הזקן השלישי והאחרון, שישב כל הזמץ בשקט.

"השאלה שלך היא האחרונה?" שאל.

","כן אמר הזקן, "אם תענה עליה נכון, אני אומר את מילת הקסם,

והשער ייפתח. אם לא, הוא יישאר נעול לנצח."

"אני מוכן," אמר אלבי.

"מי סוגר את הפה כשמכניסים מילים לפיו?" שאל הזקן.

"זאת השאלה?" שאל אלבי.

","כן אמר הזקן.

אלבי חשב ארוכות, מצחו התקמט, עיניו ברקו, שפתיו נפתחו, היתה לו זיעה על הרקות וראו את לו הוורידים על האוזניים. "בסדר," אמר

לבסוף, "יש לי פתרון."

"?"באמת שאל הזקן בלעג.

","באמת ענה אלבי.

","נו אמר הזקן, "נשמע."

"התשובה היא שאם אתה לא פותח את השער תוך שתי שניות אני

מעיף לך כזאת סטירה שהראש שלך ייפול," אמר אלבי.

"?"באמת שאל שוב הזקן.

","באמת ענה שוב אלבי.

"יש בזה משהו," אמר הזקן, "בוא נגיד לא שזו התשובה המדויקת,

אבל מי אמר שבחיים רק יש תשובה אחת לכל דבר?"

"בדיוק ככה," הסכים אלבי.

"כל פעם ששאלתי את סבתא יש מה שלי לאכול היא אמרה שיש גם

וגם גזר פירה," אמר צ׳ילו, "זה רק מוכיח לך כמה אתה צודק."

, אז "נו יופי," אמר הזקן, ובזריזות ראויה לשבח קם, מלמל כמה

מילות קסם, והשער נפתח. הם נכנסו פנימה.

אחרי חמישה צעדים (או אחד, במקרה של בימבול, או תשעה,

במקרה של הגמד), בימבול אמר בשקט, "מעטפה."

"מה אמרת?" שאל צ׳ילו.

","מעטפה חזר בימבול, "התשובה לשאלה שלו היא ׳מעטפה/ היא

זאת שסוגרת את הפה כשמכניסים מילים לפיה."

","בטח אמר אלבי.

"אלא מה," הוסיף הגמד.

"אתה רוצה להגיד לי שרק עכשיו הבנת את זה?" שאל צ׳ילו, "אני

חשבתי זה על כבר לפני רבע שעה."

"עשרים דקות," אמר אלבי.

"הרבה לפני שהוא שאל, כבר חשבתי על מעטפה," אמר הגמד. הם המשיכו ללכת.

","תגיד אמר צ׳ילו מזווית הפה, "איך ידעת?"

"היה לו ציור של מעטפה בספר, בדיוק ליד השאלה," אמר בימבול. "אה," אמר צ׳ילו.

","אה־הה אמר אלבי.

"אם לא תיזהר אני אפוצץ אותך, תולעת סוסים עלובה," אמר הגמד.

בימבול רצה לענות, אבל פיו נשאר פתוח, והוא נתקע על מקומו.

מולם ישב הדרקון הכי גדול שמישהו מהם ראה אי פעם. לו היו ציפורניים באורך של גשרים, רק יותר מלוכלכות. מהפה שלו יצאה אש,

מהאף שלו קיטור, השיניים שלו נראו כמו שפיצים של מגדלים. הוא

היה רעב, מסוכן, עצבני וכעסן כך כל שמזלם שהוא ישן. הם עברו על

פניו בשקט והמשיכו הלאה. אחרי שהתרחקו, צ׳ילו אמר, מאותה זווית

של אותו פה, "דרקון חמוד." "כן," אמר אלבי, "חשבתי לקחת אותו כחיית בית, אבל לא רציתי

שמקס ייעלב."

"במחשבה שנייה," אמר הגמד,

"אני חושב שאני אחזור וארסק

אותו." ","לא אמרו אלבי וצ׳ילו ביחד.

"זה ממש מכוער להתאכזר ככה לבעלי חיים," טען אלבי.

","תתבייש הוסיף צ׳ילו, "תאר לך

שזה היה הנמלה שלך או משהו כזה."

באותו רגע נשמע קול אדיר, "היכונו למות י "

"?"שוב שאל אלבי.

מולם עמד מכשף. קל היה להבין

שהוא מכשף, כי לו היה כובע מחודד,

מקל קסמים, גלימה משובצת כוכבים

וזקן לבן ארוך, וחוץ מזה על החולצה שלו היתה כתובת: "מכשף".

"אתה הולך להרוג אותנו?" שאל

אלבי.

״מה פתאום ?׳׳ שאל המכשף.

"אמרת ׳היכונו למות׳," הסביר אלבי.

"נו טוב," אמר המכשף, "צריך להיות מוכנים לכל דבר."

"אין לך משהו יותר נחמד?" שאל צ׳ילו.

"תן לחשוב על זה," הרהר המכשף. אחרי דקה התבהרו פניו, "היכונו לארוחת צהריים!" שאג.

"יותר טוב," אמר צ׳ילו.

"היכונו לחגיגות סיום הקיץ!" ניסה המכשף.

"חלש," קבע אלבי.

"היכונו לאכילת סוכריות טופי!" קרא המכשף.

","משתפר אמר הגמד.

","אגב אמר אלבי, "יש לך מושג איפה עיר מושבה של המלכה

,"שמאלה ימי ­

נה, ושוב ימינה.

משהו כמו יומיים

רכיבה." "אתה רואה

פה סוסים?"

המכשף הביט

בו בתמיהה, עשה

תנועה קטנה עם

המטה שלו ומיד

הופיעו, מן כמו האוויר, ארבעה סוסים. שניים בגודל רגיל, אחד בגודל של פיל, בשביל בימבול,

ואחד שלקח רבע

שעה למצוא אותו, בשביל הגמד. הם הודו לו והמשיכו בדרכם כשברקע עוד מהדהדות צעקותיו, "היכונו למיץ פטל!" "היכונו למופע קרקס עם

נמרים !״ ״היכונו לסוף העולם ! אוף, התפלק לי. רגע, רגע, הנה, לי, יש היכונו לעגבניות לא בעונה! עכשיו בחצי מחיר!"

"מכשף מוזר," אמר בומביל.

אלבי הסיט את סוסו לעבר צ׳ילו. "תגיד," שאל בלחישה, "גם יש לך

הרגשה שכל מי שאנחנו פוגשים, מופיע מאיזו סיבה?"

","כן אמר צ׳ילו, "כאילו מישהו תכנן את המסע שלנו."

"או שמישהו שומר עלינו," אמר אלבי.

"מעניין מי," אמר צ׳ילו.

","כן אמר אלבי, "מעניין מאוד."

פרק שמיני

[והרי לקח חשוב לחיים: אי אפשר להתקדם בחיים, כל אם הזמן עוצרים להקשיב לאנשים שרוצים ללמר אותך לקח חשוב לחיים.

מצר שני, אם מישהו תוקף אותך בלי סיבה, אולי לו יש מפה

סורית שבראי לקחת.]

הם רכבו כל אותו היום וכל אותו הלילה, וכשהאיר הבוקר, התברר להם

להפתעתם שהם הגיעו לאיזה מקום באמצע הדרך שאין להם מושג איך

קוראים לו. הוא נראה בדיוק כמו כל המקומות לפני זה, וכנראה גם אחר

הם כך. נתנו לסוסים לשתות, ולעצמם לאכול, והחליטו לנמנם קצת.

אחרי כמה שעות התעוררו בבהלה מקול שזעק, כמובן, "היכונו למותן"

אחרי כמה דקות של חיפושים התברר שזה היה צרצר שהסתובב להם

בין החפצים. אלבי רדף אחריו עם מקל והצרצר המבוהל התעופף

בחזרה להורים שלו, תוך שהוא מצווח "היכונו למות! היכונו למות!"

בקול אומלל במיוחד. אלבי אל חזר החבורה, מדוכא במקצת. "מדינה

מוזרה," אמר. כולם הסכימו אתו. צ׳ילו התמתח, גירד את גבו והסתכל

על סביבותיו בסקרנות.

"מה השעה?" שאל.

"שתים עשרה וחצי," אמר בימבול.

באותו רגע עבר במקום אחד הפרשים המוזרים ביותר שהם ראו

מעודם. הוא היה רזה וגבוה, על ראשו היתה מחבת ששימשה לו

כקסדה, הוא לבש שריון אבירים יד שנייה, וראו עליו שהוא עלול ליפול כל רגע מהסוסה כי שלו החרב כבדה לו מדי. מאחוריו רכב משרת

שמנמן על חמור ואכל נקניק.

","היי צעק לעברם צ׳ילו, "אתם יודעים מה השעה?"

"שתים ­ עש

רה וחצי," אמר

המשרת. ","יופי אמר הגמד,

מה "זה שהיה

חסר לנו, עוד דביל." "המשרת שלי באמת דביל," אמר האביר הרזה בקול חורקני, "אבל השעה

שתים עשרה

,וחצי ואם אתה תעליב אותו שוב, אבי איאלץ להכריז עליך מלחמה

בשם חוקי האבירות הקדומים המחייבים אותי להסדיר כל עלבון בדו־

קרב."

"ערימת גללי סוסים מודבקת בקורי עכביש," אמר הגמד, "תתחיל

להתפלל, אתה הולך להיפגש עם אבותיך."

"גוש חריוני דבורים עטוף בדבש מקולקל של ריח עם ארטישוק

ששכחו אותו בחורף בחוץ," הגיב האביר, "מותך הוא עניין של דקות."

"ישבן של חזיר שהתיישב קן על נמלים אדומות," ענה הגמד, "שכח

מהחיים, הם כי הולכים להיגמר."

"פרצוף של אטרייה שאפילו המרק לא יכול לסבול," החזיר האביר,

"אל תכביר דיבורים יותר, און גארד."

האביר הרים את חרבו, נעץ את דורבנותיו בצלעותיה השדופות של

סוסתו, והסתער על הגמד. אחרי שנייה וקצת קרו שני דברים. הסוסה

גילתה שהיא תוקפת שום דבר, הגבירה את מהירותה, ועברה מעל

הגמד המעוצבן שצעק אליה קללות איומות שלא הועילו בכלום. מיד

אחרי זה, בימבול, שעד אותו רגע היה עסוק באכילת גוש לחם עבה,

שמע את הרעש הפתאומי ופנה אחורה בהפתעה. הסוסה, שראתה הר

מסתובב אליה, נבהלה, עצרה בלי הודעה מוקדמת, והאביר עף כקשת

מושלמת, וננעץ עד למותניו בתוך ערימת חציר שעמדה שם למזלו. "וואוו," אמר אלבי, "תחתונים סגולים עם גרביים צהוב־חרדל. האיש

משוגע לגמרי."

למרות מחאותיו הקולניות של הגמד, שטען שזכותו להוריד לאביר

הרזה לפחות אוזן אחת כדי לחגוג את ניצחונו, הם הלכו וחילצו אותו

מערימת החציר. כשהשכיבו אותו על הדשא הרך, היה נסוך על פניו

חיוך של אושר אינסופי. "מה הוא מבסוט, האידיוט?" רטן הגמד.

בתגובה, רטטו פניו של האביר הרזה והוא פלט מילה אחת. "התעלה."

הם ניסו לחלץ ממנו עוד משהו, אבל רק הוא על חזר המילה שוב ושוב. בסופו של דבר התייאשו ממנו, וכולם הלכו אל המשרת השמנמן שלא

הפסיק לאכול את הנקניק שלו לאורך האירוע כולו.

"הבוס שלך אמר משהו על תעלה," אמר לו אלבי, "יש לך מושג על

מה הוא מדבר?"

המשרת השמן ניגב את פיו וסנטרו, ואחר כך שלח את ידו לכיס

המעיל שלו, הוציא מפה עתיקה ונתן אותה לאלבי. ארבעתם הצטופפו ובחנו אותה מקרוב. זו היתה מפה של העיר גרנתריה, בירתה מוקפת

החומה של המלכה צילמוס. בצד המפה היה סימון סודי של תעלה

שהובילה ישירות למרכז העיר. אלבי קיפל את המפה ושם אותה בכיס

הקדמי של החולצה שלו, אבל היא נפלה, לא כי כיס לו היה קדמי

בחולצה, אז שם הוא אותה במכנסיים. הם רכבו כמעט עד לעיר, ואז ירדו מסוסיהם, קשרו אותם ליד מעיין, והתגנבו אל עבר התעלה. אחרי

עשרים דקות של וחילה הם הגיעו אליה, וצנחו פנימה בחשאי אחד

אחרי השני. הם שחו בדממה, פונים בפיתולים הצרים, בין קירות אבן

רטובים ומלאי עובש, משתדלים שאפילו נשימתם תהיה חרישית.

עטלפים מפחידים חלפו על פניהם במשק כנפיים, חולדות מגעילות

זחלו סביבם, רוחות רעות הסעירו את המים, אבל לא הם הפרו את

השקט. זה לקח כמעט שעתיים, אבל בסופו של דבר הם את חצו

היסודות הענקיים של חומת העיר גונתריה, הגיעו לקצה השני, טיפסו

החוצה, ומצאו את עצמם בכיכר העיר. מולם עמד איש עם זקן ושקית

קניות מלאה קישואים, שבחן אותם בהפתעה.

"מאיפה צצתם?" שאל.

"מהתעלה הסודית," עבה אלבי.

","חבל אמר האיש.

"למה חבל?" שאל אלבי.

"כי הורדנו את החומה לפני שנתיים," ענה האיש, "יכולתם פשוט

להיכנס פנימה."

"יום יפה היום," אמר צ׳ילו.

","מקסים הוסיף אלבי.

"הרבה לא זמן היה כזה מזג אוויר," אמר הגמד.

״אם אין חומה, למה שחינו בתעלה ?״ שאל בימבול.

,"תראה בימבול," אמר צ׳ילו, "הנה ציפור."

הם התנערו, התייבשו, שתו מרק והלכו לעשות סיבוב. גונתריה היתה

העיר הגדולה ביותר שמישהו מהם בה היה מעודו. בקצה הצפוני־מזרחי

של העיר התנשא בניין ענקי שהאפיל כל על סביבותיו. "זה הארמון של

המלכה צילמוס," אמר אלבי, "לשם אנחנו צריכים להגיע." הם הלכו אל

הבניין הענקי ופרצו לתוכו בחרבות שלופות, אבל התברר שזה בית היה

מרקחת. הם יצאו החוצה מבוישים קצת. "צריך לתפוס מישהו," אמר

הגמד, "לתת לו לשתות הרבה יין, ואז להצמיד חרב לצווארו ולהכריח

אותו לספר לנו איפה הארמון של המלכה צילמוס."

מאחוריהם נשמעו צעדים כבדים. הם הסתובבו. מולם עמד ענק. הוא

היה בגודל של בימבול, בגובה של בימבול, ברוחב של בימבול, והוא

אפילו אכל לחם מהסוג שבימבול הכי אהב. "מי אתם?" רעם הענק.

"מי אתה?" ענה בימבול.

"אני שאלתי קודם," אמר הענק.

״קודם לפני ?״ מה שאל אלבי.

"לפני שהוא שאל," אמר הענק.

"לפני שהוא שאל די זה הרבה זמן. זה כולל גם, למשל, יום את

ההולדת האחד עשר שלו."

","נכון אמר בימבול, "קיבלתי מתנה סנדוויץ׳."

"?"סנדוויץ׳ שאל צ׳ילו.

","כן אמר בימבול, "שתי פרוסות עם פרה באמצע."

הענק פסע צעד קדימה, נהימה עמומה עלתה מגרונו, והוא שלח את ידו לעבר אלבי. אבל בימבול נעמד בדרכו. הם בחנו את זה זה, ואז

התנגשו. כתפיים אדירות השתרגו, שרירים התפתלו כמו חבליה של

ספינת פיראטים, הזיעה נצצה. לא זה היה קרב כמו שאנחנו מכירים. הם

לא החליפו אגרופים, לא בעטו, לא משכו בשיער, לא הביאו פינצטה וצבטו אחד לשבי באוזן. רק הם עמדו כוח שם. מול כוח, עוצמה מול

עוצמה, זעם מול זעם. מן הצד עמדו אלבי, צ׳ילו, הגמד ובערך שלושת

אלפים מתושבי העיר שבאו לראות מה קורה.

"מה שטוב," אמר צ׳ילו לאלבי, "שאנחנו לא מושכים תשומת לב." "כן," אמר אלבי, "ממש לא מרגישים שאנחנו כאן."

מאחוריהם פרץ שומר חמוש בחרב וניסה להסתער לעבר בימבול,

אבל אלבי לו שם רגל, וצ׳ילו דרך לו בחביבות על הראש. בינתיים, שני

הענקים המשיכו לעמוד שם, רגליהם נטועות בקרקע. ואז עשה הענק

השני צעד קטן אחורה, ואחר כך עוד אחד, ועוד אחד, עד שהגיע,

מתנשף בכבדות, אל בית קיר לבנים אדמדם שהיה מאחוריו. בדיוק כשידיו של הענק המרושע איבדו את אחיזתן, התכופף בימבול בתזמון

מושלם, נעץ את כתפו בחזהו והלם בו בכל כוחו. הענק עף אחורה,

שבר קיר את הלבנים, נפל פנימה, והבית התמוטט עליו של בגל אבק

וטיח.

","אופס אמר בימבול, "אני מקווה שיש להם ביטוח."

"חבל על המאמץ," אמר לו הגמד, "היית צריך לתת לי לטפל בו.

היאבקות זו המומחיות שלי."

מאחוריהם נשמע רעש מתכתי. הם הסתובבו. מולם עמדו מאתיים

אבירים, כולם חמושים, כולם עם קסדות מכסף טהור, שסמלה של

המלכה צילמוס, נחש מוזהב, מוטבע עליהן מקדימה. בראשם עמד אביר בשריון מבהיק, עשוי מפלטינה.

"המלכה צילמוס," אמר האביר, "רוצה לדבר אתכם."

"שכחת להגיד ׳היכונו למות׳," אמר אלבי.

","תודה אמר האביר, "היכונו למות, המלכה צילמוס רוצה לדבר

אתכם." "לפני או אחרי שנמות?" שאל אלבי.

״זה תלוי,״ אמר האביר, ״מה יותר נוח לכם ?״

צ׳ילו את שם על ידו חרבו, אבל אלבי עצר אותו. "עוד לא," לחש,

"בוא נגיע קודם אל הארמון."

פרק תשיעי

[ואלה שאלות היסוד לפרק הקרוב: וה מתי עכשיו? מה ההבדל בין יתוש לפרפר? מה הסיסמה? למה כדאי לשתוק כמהלך קרב?

האם המלכה צילמוס נראית מגעילה מפני שאנחנו שונאים אותה,

או שכתבנו אותה ככה כדי שיהיה קל לשנוא אותה? אכן, פרק

מלא תמיהות לפנינו !]

מאתיים האבירים הקיפו אותם. ידיים זריזות הורידו את חרבותיהם, את

סכיניהם, את הקשתות והחיצים, ושקית עם שמונה פרפרים שהיתה לבימבול בכיס.

"בשביל מה אתה צריך אותם ?" , שאל אלבי.

"אני שומר עליהם שהם לא יעקצו ילדים בלילה," הסביר בימבול.

"פרפרים לא עוקצים," אמר אלבי, "רק יתושים עוקצים."

"מה זה יתושים?" שאל בימבול.

"זה מין חיה קטנה שיש לה כנפיים והיא עפה באוויר," הסביר צ׳ילו.

","כן אמר בימבול, "זה מה שחשבתי."

"אבל אלה פרפרים," אמר אלבי.

"מה זה פרפרים?" שאל בימבול.

"זה מין חיה קטנה שיש לה כנפיים..." התחיל אלבי, אבל אז הוא

נתקע. "?"נו שאל בימבול.

"לא חשוב," אמר אלבי, "טוב שתפסת אותם."

מפקד המשמר הסתובב אליהם, "הפסק דיבורים!" נזף בהם.

"ממתי?" שאל אלבי.

","מהרגע אמר המפקד.

"אז אמרת לנו להפסיק לדבר עוד לפני שהחלטת על זה?" שאל

אלבי.

"התכוונתי מלפני רגע," אמר המפקד.

"מלפני איזה רגע?" שאל אלבי בנימוס מופלג.

"מלפני הרגע שאמרתי לך," אמר המפקד, מבולבל במקצת.

"אז היית צריך להגיד אז," אמר אלבי.

"לא אמרתי?" שאל המפקד.

","לא התערב צ׳ילו, "אמרת זה את רגע אחרי שרצית, וכנראה שגם

רגע לפני שהחלטת."

","נכון אמר אלבי, "הגיע הזמן שתפסיק להגיד כל דבר פעמיים."

""שתוקן צרח המפקד.

"זו כבר פעם שלישית," אמר אלבי, "אתה ממש חוזר על עצמך."

"חוץ מזה," הוסיף צ׳ילו, "אמרת ׳שתוק׳ כי אמרנו לא לך להגיד כל

דבר פעמיים, נכון?"

ן

","כן אמר המפקד.

"אז למה אמרת זה את אחרי

שאמרנו? היית צריך להגיד זה את קודם." "אבל לפני לא זה ידעתי

שתגידו," אמר המפקד.

מה "אז פתאום אתה צורח

׳שתוק׳ על דברים שאין לך מושג

אם נגיד אותם?"

יש להניח שהשיחה הזאת היתה

נמשכת עוד הרבה זמן, אבל

בינתיים הם הגיעו לארמונה של

המלכה צילמוס. בעצם, "ארמון" זו

לא בדיוק המילה. זו היתה טירה

אפלה, עם חומות אבן בגודל שכל

אחד היה שמח אם היתה לו תעלה

כדי לעבור מתחתן, ושערי ברזל

ענקיים שמעליהם אפשר היה לראות צריחים אימתניים שבראשם

התנופפו דגליה של המלכה עם סמל הנחש. "זהו," אמר המפקד,

"הארמון שאי אפשר לחדור אליו."

"אז איך ניכנס?" שאל צ׳ילו.

"צריך לדעת את הסיסמה," אמר המפקד.

"בוא נתערב שאני יכול להיכנס בלי סיסמה," אמר צ׳ילו.

"אין שום אפשרות כזאת," אמר המפקד.

"התערבנו?" שאל צ׳ילו.

","כן אמר המפקד.

"על מה?" שאל צ׳ילו.

"אם תצליח, אני אחזיר לכם את החרבות שלכם."

צ׳ילו ניגש לשער ונקש עליו פעמיים. אשנב קטן נפתח וקול צרוד

אמר, "סיסמה?"

"?"השתגעת שאל צ׳ילו, "אסור לי לגלות לך אותה."

"אבל אני יודע אותה," אמר הקול.

"כל אחד יכול להגיד את זה," אמר צ׳ילו, "למה שאני אאמין לך."

"אתה יודע אותה?" שאל הקול.

","בטח אמר צ׳ילו, "אבל לא אני אגיד רק לך. בוגדים מגלים

סיסמאות."

"אז איך אני אדע שאתה יודע?" שאל הקול.

"אתה תגיד אותה, ואני אגיד זה אם לך נכון לא או נכון," הציע צ׳ילו.

"הסיסמה היא ׳אשכים של פיל אסור לשים במיץ תפוחים," אמר

הקול. ","נכון אמר צ׳ילו, "עכשיו להגיד לך?"

","כן אמר הקול.

"הסיסמה היא ׳אשכים של פיל אסור לשים במיץ תפוחים׳," אמר צ׳ילו. ","אוקיי אמר הקול, "אני כבר פותח."

בזמן ששער הברזל הענקי נפתח בחריקה מצמררת צ׳ילר חזר

לחבורה, והמפקד, בפרצוף חמוץ, החזיר את לו חרבו. עם נשקם

עליהם, בגב זקוף מגאווה, נכנסו הארבעה אל ארמונה של המלכה

צילמום. הם הובלו במסדרונות חשוכים, על גשרי עץ ובין זקיפים

רבים. בסופו של דבר הגיעו לחצר רחבה, שבמרכזה היתה זירה

גדולה וסביבה חבלים. בתוך הזירה נאבקו שני סייפים, אבל אלבי וצ׳ילו התעלמו מהם, כי בצדה השני של החצר, על כיסא מלכות עשוי מזהב, ישבה המלכה צילמוס. היא התבוננה בהם, ואז הרימה

אצבע ומאתיים האבירים דחפו אותם עד אליה. "כרעו ברך לפני

המלכה צילמוס," שאג אחד משלושת החצוצרנים שעמדו בצדי

הבמה.

"?"השתגעת שאל אלבי, "איך אתה מעז להציע דבר שיגרום לזה

שנתייצב לפני המלכה בברכיים מלוכלכות?"

לרגע היתה מבוכה, אבל אז הרימה המלכה את שוב אצבעה וחרקה

בקולה, "הוא צודק."

החצוצרן המבוהל רץ מיד לקצה החומה והפיל את עצמו למטה.

","וואוו לחש צ׳ילו, "מעניין מה קורה למי שמושך לה בקוקו."

המלכה השפילה אליהם מבט. היא היתה אישה רזה להחריד, עם

פנים מרושעים ושיער צבוע בלונדיני, אבל עם שורשים שחורים והמון

קצוות שרופים. היא לבשה גלימה שחורה שסמל הנחש רקום עליה בחוטי משי, ושמלה מקטיפה בצבע בורדו, שמתחת לה בצבצו נעלי

התעמלות מאוד לא תואמות. כשהחלה לדבר, התברר שיש לה קול צווחני וצרוד בעת ובעונה אחת.

","מותכם אמרה, "יהיה ארוך ורב ייסורים."

","כן אמר אלבי, "וזה עוד כלום מה ליד שהיית צריכה לעשות לספר

שלך. בפעם הבאה שהוא צובע לך, תגידי לו שלא ישטוף לפני שהצבע

התייבש."

","כן אמרה המלכה, "גם הוא אמר זה את לפני שזרקתי אותו לחבית

של זפת רותחת."

"את חייבת למצוא

ספר אחר," אמר צ׳ילו,

"אחרת תהיה לך

נשירה נוראית."

צילמוס העניקה לו

את המבט המפחיד

ביותר שלה, וצ׳ילו,

בתמורה, גירד באוזן

שלו בשעמום.

"באתם להציל את

אלני היפה," אמרה

המלכה.

"זו שאלה או הוד ­

עה?" התעניין אלבי.

אבל המלכה התעל ­

מה ממנו והמשיכה,

"היא מוחזקת במרתף

העמוק ביותר בארמוני,

ואם אתם רוצים לשחרר

אותה, תצטרכו לנצח

בתחרות לחיים או למוות."

"מה זה?" שאל בימבול.

"זה סוג חדש של ספורט," הסביר לו אלבי, "משהו כמו כדורעף,

אבל עם הראש שלך."

בינתיים צילמוס ספקה את כפיה פעמיים. כרוז הופיע לצדה ושאג

בכל כוח גרונו, ״הענף הראשון להיום — סיוף!"

"אני אלך," אמר אלבי.

","עזוב אמר צ׳ילו, "עדיף שאני אלך, אחרת אני אירדם פה."

הם החליפו מבט.

שניהם ידעו שמול צ׳ילו יתמודד בוודאי גדול סייפיה של

ממלכת צילמוס. ידו

של אלבי רעדה קצת,

אבל הוא הכניס אותה

לכיס וחייך באומץ.

"תחזור מהר," אמר.

צ׳ילו טיפס לזירה.

שם חיכה לו כבר לוחם

כמעט,משופם,גבוה ן

,ממנו רחב כפליים

מדם אדומה שחרב

.בידו " אמר "אני קיללה

חרבי "וזוהי,הלוחם

שבעזרתה,מינרוה

למעלה כבר הרגתי מגדולי ממאתיים

.הסייפים מעולם לא הפסדתי ומעולם לא נשאר יריב חי בקרב מולי.

לא אני פוצע. אני הורג. מי אתה, זקן מיובש שכמוך?"

"אני צ׳ילו," אמר צ׳ילו, "ואתה מדבר המון."

"און גארד!" צרח קילורן, "היכון למות!"

קילורן החל לדחוק את צ׳ילו לפינה. אלבי כבר ראה לוחמים רבים,

אכל מעולם לא חזה בלוחם כקילורן. הוא היה חזק להדהים, מהיר, ומיומן בכל שש עשרה שיטות הלחימה הידועות. צ׳ילו נדחק עד לחבלים

והתגונן כשגבו נשען עליהם. קילורן הלם והלם, כוחו הולך וגובר כל עם

.מכה אחרי כעשרים נעיצות הוא הרים את חרבו ושאג, "עכשיו!"

,כפיים אחריו בימבול, ואחריו הגמד. הכרוז,

"עכשיו מה?" שאל צ׳ילו בנימוס וחמק הצידה. חרבו הבזיקה פעם, ועוד פעם, ושני דם פסי אדומים הבהיקו לרוחב חזהו של קילורן.

ממקום כלשהו בחלל שאי אפשר היה לזהותו נשמעה לפתע מוסיקה

ספרדית שוצפת. "אני," אמר צ׳ילו, "ז׳ואבו צ׳יקו בוניטו-אל מוסיירוס.

תלמידו של מונסיניור קוואנטו אל־פ^לו, שהיה סייפו הראשי של

מלך ספרד. וסיף, חתיכת טמבל, לא הוא עניין של כוח, אלא של

טכניקה עדינה. לא מספיק להרביץ בחרב, צריך לדעת לרקוד. אז בוא

נרקוד." הוא החל לפסוע מימין לשמאל, מלווה את עצמו בדיבור, "טנגו, יקירי, אחת־שתיים, צעד לימין, סיבוב קטן, שמאלה, קפיצונת

באוויר, אחת־שתיים, כיפוף, התחמקות, נעיצונת." הוא שלח את חרבו

קדימה, נתן לקילורן לחמוק ממנה, ואז, במהירות של נחש, העביר את

החרב מיד שמאל ליד ימין, שיסף את קילורן לאורך הבטן, הסתבסב

על צירו, החליף שוב ידיים, ונעץ את הלהב העדין שלו היישר בלבו

של קילורן. שקט מוחלט שרר ברחבה, ואז נשמע קול מחיאת כף.

אלבי החל למחו שהשתחרר ­ בי נתיים מההלם,

צעד קדימה וש ­

אג, "הענף השני

— "!היאבקות

לזירה עלה

איש שרירים משוח

בשמן. היתה יד לו

ברוחב של רגל,

רגל ברוחב של

איש, ובטן ברוחב

של כיתה א׳ בבית

ספר בשכונת ­ רוו

חה. הוא תופף על

חזהו והכריז, "אני ארסק אתכם, אפסים." בימבול, בתגובה, עלה לזירה,

לו נתן שתי סטירות לחי ושלח אותו לחודשיים החלמה בבית חולים שיקומי. ","נו־נו אמר צ׳ילו, "בקצב לא הזה נקבל פה צהריים."

"הענף השלישי," שאג הכרוז, שנראה אומלל מרגע לרגע, "חץ

וקשת ! "

מול אלבי התייצב אלוף הקשתים של הממלכה. "אני," הכריז, "אלוף

הקשתים של הצד המערבי של העולם. אני ניצחתי בשתים עשרה

תחרויות רצופות של בלאצ׳."

,"ה״בלאצ׳ הסתבר, היה הקול שנוהג להשמיע אלוף הקשתים של

הצד המערבי של העולם כשנתקע חץ לו באמצע המצח. אלבי הוריד את

קשתו, התגרד, וחזר לחבורה. "מדברים המון, אלה," העיר, "כל אחד

עם בא נאום."

"לא ירית לפני הזמן?" שאל בימבול.

"מי ניצח?" שאל אלבי.

","אתה ענה בימבול.

"אז יריתי בדיוק בזמן," אמר אלבי. "ועכשיו," אל פנה המלכה

צילמוס, "שחררי את אלני היפה."

"יש רק בעיה אחת," ענתה צילמוס וחייכה את חיוכה המגעיל,

"שיקרתי." היא הרימה את זרועה וסימנה לאביריה לגשת. "קחו אותם לכלא," הורתה.

פרק עשירי

[בו יתברר שזו תמיר טעות למקם את הכלא המלכותי ממש

מתחת למטבח. האסירים — במיוחר אלה שקוראים להם

בימבול — עלולים להשתגע מהריח של הקרואסונים ולרצות

לברוח. מעבר לזה, כראי מאור להאמין שאם מישהי נראית כמו

אלני היפה, נשמעת כמו אלני היפה וקוראים לה אלני היפה, אז אין טעם שהיא תכחיש שהיא אלני היפה, אף כי אחר לא יאמין.]

הם הובלו אל תוכו של הארמון, מגפיהם של מאתיים האבירים שליוו

אותם נקשו במסדרונות מרוצפי שיש, אחר כך במדרגות, אחר כך בעוד

מדרגות, ושוב במסדרונות, אבל אפלים בהרבה. אחרי צעידה של כרבע

שעה נפתחה לפניהם דלת ברזל כבדה, והם נכנסו לחדר גדול שבו

התרוצצו עשרות אנשים עם כובעים לבנים.

"בית סוהר משונה מאוד," העיר בימבול.

61 t,E>

","זה אמר מפקד האבירים, "המטבח המלכותי."

","יופי אמר אלבי, "תביא לי שני קרואסונים עם גבינה. בימבול,

אתה רוצה משהו?"

״יש עוף ?״ שאל בימבול.

"נדמה לי שכן," אמר צ׳ילו.

"אז תביא שלושים."

,בינתיים מפקד האבירים ניגש למרכז המטבח, הזיז תנור מנירוסטה

וחשף דלת סודית. הוא פתח אותה והם ירדו בגרם מדרגות נוסף, אפל ושחור כמו הבפנים של מגירה סגורה. בזמן שירדו, לחש אלבי לצ׳ילו,

"ראית את גיגו?"

","לא לחש צ׳ילו בתשובה, "הוא נעלם בזמן התחרות."

"איפה הוא יכול להיות?"

"לא יודע. הוא בטח מתכנן משהו."

"רק זה חסר לנו," לחש אלבי, "גמד עם שיגעון גדלות שמסתובב

בלי השגחה אצל המלכה צילמוס. לא אני אתפלא אם הוא הספיק

בינתיים להכריז מלחמה כל על אוכלוסיית החרגולים של הממלכה,"

"הפסק דיבורים!" צרח מפקד המשמר.

״אתה רוצה עוד פעם להתחיל ?״ זה עם שאל אלבי בנימוס.

","סליחה אמר המפקד, "נפלט לי."

הם הגיעו למרתף העמוק ביותר של הארמון. קירות אבן עבים ולחים הקיפו אותם, ולמרות הלפידים שהבהבו מהקירות, אי אפשר היה לראות

חמישה סנטימטר קדימה. אחרי כמה דקות של צעידה כושלת הוציא

מפקד המשמר מחזיק מפתחות עשוי מאפים של שודדי ים, פתח שער

ברזל גדול, והארבעה נדחקו לתוך תא כלא טחוב, נטול חלונות. אחרי

שנעל אותם, הסתובב המפקד וחייך חיוך מרושע. "תסתכלו למטה," אמר.

הם הסתכלו מיד למעלה, אבל אחר לא כך התאפקו והציצו גם

למטה. בפינת החדר עמדה קופסה קטנה שממנה עלו רחשים לא

נעימים, שנשמעו כמו דגים שמנסים לגרד את האוכל מהדופן של

האקווריום.

"בתוך הקופסה יש הזו רעל ירוק מגעיל ורצחני במיוחד," אמר

המפקד. "תוך שתים עשרה שעות הרעל יפורר את הקופסה, יתפזר

בחדר ויהרוג את כולכם. מחר בשמונה־אפס־ארבע נבוא לאסוף את

הגופות שלכם. כה אמרה המלכה צילמוס. יש לכם בקשה אחרונה?"

"אני רוצה לדבר עם אלני היפה," אמר אלבי.

","מצטער אמר המפקד, "לא נהוג אצלנו להסכים לבקשות אחרונות.

אנחנו סתם שואלים בשביל הכיף."

האבירים קרקשו בחרבותיהם, המפקד חייך בפעם האחרונה, והם

.נעלמו "אוקיי, בימבול," אמר אלבי בקול משועמם, "שבור את הדלת."

בימבול קם, ונתץ לדלת מהלומה איומה. לא היא זזה. הוא ניסה צרר

,אחת ושוב

ללא שום תוצ ­

אה. "תגיד מה שתגיד על

צ י ל מ ו ס , " אמר צ׳ילו לאלבי, "היא

יודעת לבחור

שיפוצניקים."

הת הם ­ יישבו על

הרצפה הקרה,

ובפעם הרא ­ שונה מאז

החלו במסעם התגנב הייאוש ללבם. הם שתקו, מכונסים כל אחד

במחשבותיו. "מה השעה?" שאל אלבי לבסוף.

"שתים עשרה וחצי," אמר בימברל.

אלבי קם, ניגש לשער הברזל וצרח בכל כוח ריאותיו, "אלני, את

"?שם

מרחוק עלה בתגובה קול חלוש, "לא. אני במקום אחר לגמר?"

"היא איננה," אמר אלב?

"אז מי ענה לך?" שאל צ׳ילו.

"יש בזה משהו," אמר אלב? הוא ניגש שוב לשער הברזל וצרח, "אז

איפה את?"

ושוב עלה מרחוק הקול החלוש, "אני בטיול מאורגן באיים

הקריביים. בדיוק עכשיו אני הולכת לאכול צהריים על החוף."

אלבי צנח על הרצפה, מאוכזב. "היא בטיול," אמר.

"זה תמיד מדהים אותי," אמר צ׳ילו לבימבול, "איך הגברים הכי

חכמים הופכים לאידיוטים גמורים ברגע שמדובר בנשים."

"פעם היתה לי חברה," אמר בימבול.

"ומה קרה לה?" שאל צ׳ילו.

"אני לא יודע," אמר בימבול בעצב, "כנראה שסגרו את הרפת." צ׳ילו קם, ניקה בקפידה את מכנסי המשי שלו, ניגש לשער וצעק, "אלני, זה צ׳ילו, אני ואלבי באנו להציל אותך. את שומעת?"

"אולי אני שומעת ואולי אני בדיוק עסוקה כרגע בלעשות רולים,"

אמר הקול בזהירות, "איך אני יכולה לדעת שזה באמת אתם?"

"תזכיר מי לה הציל אותה מהאביר סאסי," הציע אלבי מהרצפה.

"את זוכרת מי הציל אותך מהאביר סאסי?" צעק צ׳ילו.

"?"אלבי קראה אלני בהתרגשות, "אתה באמת כאן?"

אלבי קם בזינוק כך כל מהיר שג׳וק שהיה על הקיר לידו קיבל התקף

לב וצנח על מת הרצפה. "אני כאן," קרא, "אנחנו באים להציל אותך."

"אז בואו מהר," קראה אלני, "הם עלולים לחזור בכל רגע."

"אנחנו כבר באים," אמר אלבי, "יש לנו פשוט כמה סידורים לפני זה."

"?"סידורים שאלה אלני, "איזה סידורים?"

"את יודעת," אמר אלבי בהיסוס, "קצת קניות, אני חייב לעבור

בבנק, מקם מוכרח לעשות טיול קטן, אחרת הוא שוב יעשה פיפי על

השטיח."

","אה אמרה אלני היפה, "גם אתם כלואים ולא יכולים לצאת."

","כן אמר אלכי, "שכחתי להוסיף את זה."

זה אולי המקום להוכיר, פשוט כי בכל מקום אחר זה יהיה לגמרי לא

קשור, שאלבי היה לפעמים שקרן נוראי. רוב הזמץ הוא אמר את האמת לכולם, חלק מיתר הזמן הוא ישן, וחלק מחלק יתר היתר של הזמן הוא

היה מתחיל לשקר ולא מצליח להפסיק אלא כן אם כולם הלכו והתברר לו שהוא מדבר אל עצמו. היו פעמים שהשקרים דווקא הועילו לו, כמו

ביום שהוא תקף לבדו את ספינת שודדי של הים הפיראט רבקה, בן דודו

של הפיראט רחל, והצליח לשכנע אותם שהוא לא אלבי אלא דווקא

משחתת קרב משוכללת עם שתי מערכות תותחים. השקר האידיוטי הזה

גרם לכל מאתיים שמונים השודדים לזרוק את נשקם ולהיכנע מיד, ואלבי הוביל את כולם לכלא. אבל בעצם, על גם השקר הזה הוא נענש, כי הוא היה צריך לאסוף כל את הנשק שלהם בעצמו, וזה לקח לו

שעות, בדיוק בשיא החום.

גם עכשיו, בתא הכלא האפל והמגעיל של המלכה צילמוס, אלבי

פתח במתקפת שקרים מזעזעת, שבשיאה הוא ניסה לשכנע את כולם

שהם במלון אקסלסיור ומהקופסה שבפינה יישפכו עליהם בקרוב

חבילות של טובלרונים שיעשו להם כאב בטן, אבל צ׳ילו אמר לו

לשתוק וכולם שקעו בשתיקה מדוכדכת. פתאום נשמע צחקוק מרושע,

זעיר. "מי צחק?" שאל אלבי.

","אני אמר הקול.

הם הסתכלו לעבר המסדרון. שם עמד, בגיחוך מנצח, גיגו הגמד, שבקושי רב החזיק מפתח גדול.

","גיגו אמר בימבול, "אני נורא שמח לראות אותך."

"אתה רומז שקשה לראות אותי?" שאל הגמד באיום.

","לא אמר בימבול, "ממש לא, ואם אז כן, סליחה, אבל בכל זאת

לא."

"מאיפה המפתח?" שאל צ׳ילו.

"התגנבתי לחדרו של מפקד המשמר, וכשהוא נרדם, לקחתי את

המפתח מהחגורה שלו," אמר גיגו בגאווה. הוא נכנס מבעד לסורגים,

וכולם ניסו לחבק אותו בהתרגשות, אבל בגלל שהוא כך כל היה קטן,

הם חיבקו בטעות אחד את השני. אחרי ההתרגשות צ׳ילו לקח את

המפתח, הכניס אותו למנעול, והוא ממש לא התאים. הם התיישבו שוב,

ארבעתם יחד, מדוכדכים עוד יותר.

אחרי רבע שעה של שקט, אלבי קם שוב. "אני לא מסכים," צרח, "אני לא אשב פה ואחכה שיהרגו אותי. זה פשוט לא."

"פשוט לא מה?" שאל בימבול.

"פשוט לא פשוט,"

צווח אלבי ובעט בקיר

בזעם. הלבנה שבה בעט

התפוררה לאבק, ומהחור

בקיר הופיע ראש. אחר כך

כתפיים, אחר כך ידיים

וגוף, ואחר כך בנאדם, שבמבט מקרוב נראה

מאוד כמו בחורה יפה

שלבשה סדין שעליו ­ ציו

של רים דובונים, מה

שהיה די טיפשי בהתחשב

בנסיבות הקשות.

"מי בעט בקיר?" ­ שא

לה הבחורה.

","אני הודה אלבי.

"אתה תמיד בועט

"?בקירות היא התעניינה.

"לא ממש," ענה אלבי,

להוציא אותי להורג ברעל ירוק."

"ואם הרעל היה כתום עם נקודות סגולות?"

"בעצם גם אז," הודה אלבי.

הבחורה נעצה בו מבט חמור. "תשתדל לדייק בפעם הבאה," אמרה

בזעף. אחר כך פנתה לצ׳ילו, שעדיין עמד ובהה בה במבט מופתע.

"מה אתה מסתכל עלי ככה? אף פעם לא ראית בחורה עם סדין של דובונים שחופרת מנהרה בין הקירות של הכלא?"

","בטח אמר צ׳ילו, "עשרות פעמים. מי את?"

","שמי אמרה הבחורה, "קונסטנצה גריפה קובילנה אגריפוצ׳י. אתה יכול לקרוא לי קוצ׳י."

"?"מתי שאל צ׳ילו.

"בכל פעם שלא תראה אותי," השיבה קוצ׳י.

"אני צ׳ילו," אמר צ׳ילו.

"זה או שם קיצור?"

."קיצור איך הגעת הנה?"

."חפרתי אם הטמבל לא הזה היה בועט בקיר, זו היתה המנהרה שלי."

אלבי צחק, בימבול נראה כאילו הוא מתאמץ להבין, גיגר היה, כמובן, מעוצבן מאוד בגלל התשובה, ורק צ׳ילו הסתכל עליה במבט

מהורהר.

"אני מכיר את המבט הזה," לחש אלבי לבימבול, "ואני גם יודע

בדיוק למה הוא מוביל."

"?"למה שאל בימבול.

"בפעם האחרונה שספרתי," ענה אלבי, "לתשע חתונות."

החמישייה המוזרה זחלה לאורך המנהרה של קוצ׳י, אבל לתא שלה הגיעו רק ארבעה כי בימבול נתקע באמצע והם בקושי חילצו אותו.

אחרי שגמרו להתנער מהאבק, שאל אלבי, "על מה בעצם שמו אותך

בבית הסוהר?"

"הרגזתי את אמא שלי," אמרה קוצ׳י.

״כמה שנים קיבלת ?״ זה על

,"עשרים בלי אפשרות לקיצור," ענתה קוצ׳י.

לא "זה קצת חמור?" שאל צ׳ילו.

"לא אם אמא שלך היא המלכה," ענתה קוצ׳י בקיצור והפנתה את

פניה באופן שהבהיר שהיא לא רוצה להמשיך לדבר על הם זה. ניסו את

המפתח שגיגו הביא בדלת תאה של קוצ׳י, והפעם הוא התאים בדיוק.

הדלת נפתחה. הם היו חופשיים. "אלני," צעק אלבי, "איפה את?"

"אני כאן," נשמע קולה, ממש מקרוב, "בואו מהר."

פרק אחד עשר

[אם מצאת בחורה, לא בטוח שהיא אלני הימה. אם מצאת את

אלני היפה, לא בטוח שתוציא אותה מהתא שלה. אם הוצאת

אותה מהתא שלה, לא בטוח שתוציא אותה מהכלא. אם הוצאת

אותה מהכלא, לא בטוח שתוציא אותה מהארמון. אם הוצאת

אותה מהארמון, לא בטוח שבימבול יורע לעוף. מבולבלים? זה עור כלום לעומת מה שקורה במהלך הפרק.]

הם מיהרו

לאורך המסד ­ רון, שהיה

ארוך ומפותל של זנב כמו איגואנה ­ שנ

על ה מ ד ר

החוף, ­ שה עד גיעו לתאה של

אלני. כמו ­ שכ

בר הובהר ­ בס ביבות הפרק השני (עם

השלמות ­ בש לישי ורמזים

ברביעי), אלני היפה היתה יפה באופן שבגללו נסי־

כות מלידה חובשות על סיר הראש מרוב בושה, מה שהיה גורם להן

לתקלות חמורות בכל פעם שהן ניסו להסתובב בפינות. כשהחבורה

מצאה אותה, היא היתה חיוורת כמו ספל חרסינה שמעולם לא בו שתו

תה, היא ירדה חמישה קילו מינימום, והיא רעדה מקור. ובכל זאת,

האפשרות היחידה שתהיה בחורה יפה ממנה היתה, שיתברר פתאום

שיש לה אחות תאומה שגם הסתרקה בשבוע האחרון. כדי להסיר כל

ספק, אגב, לאלני מעולם לא היתה אחות תאומה. היתה לה אחות

מבוגרת ממנה, שושנה גרינוואלד, שהיתה יפה בערך כמו טרקטור.

שושנה הנ״ל קינאה כמובן מאוד באלני על יופייה, ופעם, מרוב רוגז

וצרות עין, זרקה עליה ארגז כלים נגר של שעבד אצלן בבית. אלני

התכופפה בזריזות, הארגז פגע בקיר, עף בחזרה אל שושנה, לה פגע

בשיניים, ומאז גם היא נשמעה כמו טרקטור.

קולה של אלני, מצד שני, היה כמוכן נעים כמו רביעיית כלי מיתר

שמנגנת יצירה קלאסית בכיכר שטופת שמש מול זוגות אוהבים ששותים יין אדום ומתנשקים. כשהיא ראתה את אלבי היא אמרה, כצפוי, "אלבי", מה ששימח מאוד את כולם, אם כי היא היתה צועקת

בהתרגשות "משה", או "אבי געזונט", זה היה גורם למסע שלהם

להיראות באור טיפשי במיוחד. לאחר שצעקה את שמו התמלאו עיניה

של אלני בדמעות שמחה והיא זינקה אל זרועותיו של אלבי. לצעד הזה,

שהיה מוכן בהחלט לאור הנסיבות, היו תוצאות לא נעימות במיוחד, שכן בינה לבין אלבי היו עדיין סורגים שגרמו לאף שלה להימחץ הצידה

בזווית שהזכירה את החרב הראשונה של צ׳ילו, שנהרסה כשהוא החליט

פעם לצאת לדו־קרב נגד צב. למזלם היה תאה של אלגי מבוצר פחות

מאשר התא הקודם שלהם ובימבול תלש את הסורגים אחד אחד, וכדי להצחיק את אלני גם לעס אותם ואחר ירק כך אותם החוצה בצורת

מטבעות. "אוקיי," אמרה קוצ׳י בקול מעשי, "בכינו קצת, צחקנו קצת,

עכשיו בואו נצא מפה." הם יצאו לדרך בהתלהבות, אבל מיד חזרו כי

התברר להם שאלבי ואלני היפה עדיין מתחבקים.

"אתם מוכנים להפסיק עם זה?" שאלה קוצ׳י בעצבים.

","גררר אמר אלבי.

"בלומפ בלומם בלומפ," אמרה אלני.

״זו שפה חדשה ?״ התעניין בימבול.

,"לא אידיוט," אמר גיגר, "דה מה שאומרים אהובים."

"לא נכון," אמר בימבול, "לאח שלי היתה אהובה, והיא לא אמרה

את זה."

מה "אז היא אמרה?" שאל צ׳ילו.

"זה תלוי," אמר בימבול, "רוב הזמן היא אמרה רק ׳מיאו/"

"הולכים או לא?" שאלה קוצ׳י בזעף.

כל השישייה החלה לרוץ במסדרון לעבר היציאה. אחרי עשרים דקות

בערך התבררו שני דברים: 1. אין להם מושג איפה היציאה. 2. הכושר

שלהם מאוד השתפר. בסופו של דבר האטו, עד שנעצרו לגמרי מול

התא של אלני, שמשום מה הגיעו אליו שוב.

"זה רק לא כלא," אמר צ׳ילו בדאגה, "זה מבוך."

"מה זה מבוך?" שאל בימבול.

"זה מסדרונות שאין להם התחלה או סוף," הסבירה לו אלני.

"אני לא מבין," אמר בימבול.

"זה כמו ללכת קדימה עד שאתה פוגש את הגב שלך," אמר אלבי.

"כמו תחרות שחייה בבריכה עגולה," הוסיף צ׳ילו.

"כמו לבנות מרתף על הגג," תרמה אלני.

"כמו שעון שחושב שאפשר להגיע," אמרה קוצ׳י, "הבנת?"

","אה אמר בימבול, "נו, בעצם בערך אולי."

","מבוך צרח גיגו מהכיס שלו, "זה כמו בור, אבל לרוחב."

","אהה שמח בימבול, "אז אי אפשר לצאת."

","מטומטם צרח גיגו, "מה כך כל משמח בזה."

אי אם "כי אפשר לצאת," הסביר בימברל, "אז בטח אף פעם לא

נכנסנו."

כולם השתתקו מרוב הלם, אבל אז קפץ פתאום צ׳ילו, חיבק את בימבול וצעק, "אתה גדול, אתה גדול."

כות מלידה חובשות על סיר הראש מרוב בושה, מה שהיה גורם להן

לתקלות חמורות בכל פעם שהן ניסו להסתובב בפינות. כשהחבורה

מצאה אותה, היא היתה חיוורת כמו ספל חרסינה שמעולם לא שתו בו

תה, היא ירדה חמישה קילו מינימום, והיא רעדה מקור. ובכל זאת,

האפשרות היחידה שתהיה בחורה יפה ממנה היתה, שיתברר פתאום

שיש לה אחות תאומה שגם הסתרקה בשבוע האחרון. כדי להסיר כל

ספק, אגב, לאלני מעולם לא היתה אחות תאומה. היתה לה אחות

מבוגרת ממנה, שושנה גרינוואלד, שהיתה יפה בערך כמו טרקטור.

שושנה הנ״ל קינאה כמובן מאוד באלני על יופייה, ופעם, מרוב רוגז

וצרות עין, זרקה עליה ארגז כלים נגר של שעבד אצלן בבית. אלני

התכופפה בזריזות, הארגז פגע בקיר, עף בחזרה אל שושנה, לה פגע

בשיניים, ומאז גם היא נשמעה כמו טרקטור.

קולה של אלני, מצד שני, היה כמובן נעים כמו רביעיית כלי מיתר

שמנגנת יצירה קלאסית בכיכר שטופת שמש מול זוגות אוהבים ששותים יין אדום ומתנשקים. כשהיא ראתה את אלבי היא אמרה, כצפוי, "אלבי", מה ששימח מאוד את כולם, אם כי היא היתה צועקת

בהתרגשות "משה", או "אבי געזונט", זה היה גורם למסע שלהם

להיראות באור טיפשי במיוחד. לאחר שצעקה את שמו התמלאו עיניה

של אלני בדמעות שמחה והיא זינקה אל זרועותיו של אלבי. לצעד הזה,

שהיה מובן בהחלט לאור הנסיבות, היו תוצאות לא נעימות במיוחד,

שכן בינה לבין אלבי היו עדיין סורגים שגרמו לאף שלה להימחץ הצידה

בזווית שהזכירה את החרב הראשונה של צ׳ילו, שנהרסה כשהוא החליט

פעם לצאת לדו־קרב נגד צב. למזלם היה תאה של אלני מבוצר פחות

מאשר התא הקודם שלהם ובימבול תלש את הסורגים אחד אחד, וכדי

להצחיק את אלני גם לעס אותם ואחר ירק כך אותם החוצה בצורת

מטבעות. "אוקיי," אמרה קוצ׳י בקול מעשי, "בכינו קצת, צחקנו קצת, עכשיו בואו נצא מפה." הם יצאו לדרך בהתלהבות, אבל מיד חזרו כי

התברר להם שאלבי ואלני היפה עדיין מתחבקים.

"אתם מוכנים להפסיק עם זה?" שאלה קוצ׳י בעצבים.

","גררר אמר אלבי.

"בלרמפ בלומפ בלרמפ," אמרה אלני.

"זו שפה חדשה?" התעניין בימברל.

,"לא אידיוט," אמר גיגו, "זה מה שאומרים אהובים."

"לא נכון," אמר בימבול, "לאח שלי היתה אהובה, והיא לא אמרה

את זה."

"אז מה היא אמרה?" שאל צ׳ילו.

"זה תלוי," אמר בימבול, "רוב הזמן היא אמרה רק ׳מיאו׳."

"הולכים או לא?" שאלה קוצ׳י בזעף.

כל השישייה החלה לרוץ במסדרון לעבר היציאה. אחרי עשרים דקות

בערך התבררו שני דברים: 1. אין להם מושג איפה היציאה. 2. הכושר

שלהם מאוד השתפר. בסופו של דבר האטו, עד שנעצרו לגמרי מול

התא של אלני, שמשום מה הגיעו אליו שוב.

"זה רק לא כלא," אמר צ׳ילו בדאגה, "זה מבוך."

"מה זה מבוך?" שאל בימבול.

"זה מסדרונות שאין להם התחלה או סוף," הסבירה לו אלני.

"אני לא מבין," אמר בימבול.

"זה כמו ללכת קדימה עד שאתה פוגש את הגב שלך," אמר אלבי.

"כמו תחרות שחייה בבריכה עגולה," הוסיף צ׳ילו.

"כמו לבנות מרתף על הגג," תרמה אלני.

"כמו שעון שחושב שאפשר להגיע," אמרה קוצ׳י, "הבנת?"

","אה אמר בימבול, "נו, בעצם בערך אולי."

","מבוך צרח גיגר מהכיס שלו, "זה כמו בור, אבל לרוחב."

","אהה שמח בימבול, "אז אי אפשר לצאת."

","מטומטם צרח גיגו, "מה כך כל משמח בזה."

אי אם "כי אפשר לצאת," הסביר בימבול, "אז בטח אף פעם לא

נכנסנו."

כולם השתתקו מרוב הלם, אבל אז קפץ פתאום צ׳ילו, חיבק את בימבול וצעק, "אתה גדול, אתה גדול."

"נדמה לך," מלמל בימבול במבוכה, "אתה צריך לראות אח את של?"

"זה הפתרון," המשיך צ׳ילו לשמוח, "אנחנו לא צריכים לנסות

לצאת, אנחנו צריכים לנסות להיכנס."

הם חזרו לתא הראשון שלהם, ואז החלו לחדור לתוך מעבה המבוך,

עמוק יותר ועמוק יותר, עד שהגיעו למרכזו. שם, חצוב בתוך האבן, היה

גרם מדרגות עתיק ומעליו דלת. "תשמע," אמרה קוצ׳י לצ׳ילו, "אתה

נורא פיקח."

"אל תגזימי," אמר צ׳ילו בצניעות, "הפיקחות שלי היא כלום ליד האומץ שלי, טוב הלב שלי, כישרון הריקוד שלי והיכולת שלי לבשל

פסטה בשישה טעמים."

"שישה טעמים?" שאלה קוצ׳י.

","כן אמר צ׳ילו, "וזה כשאני ישן."

,בימבול בינתיים, עלה במדרגות בהוראתו של אלבי ופתח בכוח

את הדלת הקבועה בתקרה. למעשה הפשוט הזה היתה לפחות תוצאה

אחת שלא נלקחה בחשבון. מעל הדלת, כזכור, היה תנור נירוסטה

שנועד להסתיר אותה. טבחיה של המלכה צילמוס, בדיוק באותו זמן, בישלו בתנור הזה מנה רצינית מאוד של כרובית. כשבימבול העיף את

התנור, הוא התגלגל באוויר, עף מהחלון, נפתח, ושמונה עשר

קילוגרם כרובית נפלו על מרכז קרחתו של הממונה צי על הספינות

של המלכה צילמוס. כתוצאה מן החבטה בראשו הפך האיש לטמבל

מושלם ועד יומו האחרון לא היה מסוגל לבטא את האות "פ".

הממונה האומלל נחלץ בקושי מערימת הכרוביות, הרים את ראשו

החבול וצעק, "טישים, תסיקו לזרוק כרוביות, זה׳נל על לי הראש

ונצעתי." רק שאף אחד לא התייחס אליו, כי בתוך המטבח התנהל

באותו זמן קרב לחיים ולמוות בין בימבול לשלושים וארבעה טבחים

שניסו להרחיק אותו מסיר של ברווזים אפויים ברוטב תפוזים. הם נכשלו במשימה כישלון מוחלט, אבל כפיצוי לא צריך היה לשטוף

בסוף את הסיר.

2ד

כשסיים בימבול את הארוחה (הוא התעקש לקרוא לזה "חטיפים",

אבל גיגו התעקש שארבעים ואחד ברווזים אפויים לא יכולים להיות

,חטיפים ובסוף הם

התפשרו זה על

כמנה ראשונה סבי ­

רה פחות או יותר),

נשמע מבחוץ רעש

רגליים רבות שהל ­ כו והתקרבו במהי ­

רות מאיימת. אבי־

של ריה המלכה צילמוס גילו שהא ­

סירים ברחו. צ׳ילו ואלבי ניסו לשלוף

את חרבותיהם,

אבל לא היו להם

חרבות ­ של הם אז

פו בטעות את ­ חגו

רותיהם והמכנסיים נפלו להם. הם הרי ­

מו אותם בזריזות,

אבל קוצ׳י הספיקה

להתרשם עמוקות

מזה שצ׳ילו לבש

תחתוני תחרה אדומים פס עם שחור מסביב וציור של ארנבת מאחורה.

,בימבול בהתקף תושייה, הסתער על הדלת וחסם אותה בעזרת מקרר. "עכשיו," אמר בשביעות רצון. "הם לא יוכלו להיכנס."

","כן אמר צ׳ילו בשלווה, "אבל גם אנחנו לא נוכל לצאת. כמה מהם ?״ שם יש

"לא יותר מעשרים," אמר גיגו, שהציץ מחור המנעול, "אבל ערד

אידה מאה בדרך."

צ׳ילו ראלבי הצטיידו בשתי מחבתות נחושת גדולות וסימנו לבימבול

לפתוח את הדלת. הוא פתח אותה, ושני האבירים הראשונים שפרצו

פנימה זכו לכאב ראש מהסוג שבדרך כלל נגרם מהניסיון להבין כמה זה

שורש ריבועי של 5,467.8 . מיד כשהשניים נפלו על הרצפה, נלקחו מהם

חרבותיהם, והקרב החל. צ׳ילו ואלבי נעמדו אל גב גב, מוקפים במעגל

אבירים, והתגוננו במרץ. הם סייפו, נעצו, הסתחררו, נער בגמישות מצד

לצד, וכשזה נראה להם הכרחי לא הם הפריעו לעצמם לצבוט, למשוך

בשיער, לנשוך, ובשני מקרים לפחות גם לדגדג את יריביהם. אחרי שלוש

דקות בערך היה קשה מאוד להבחין מי אביר בתוך השריון שלו, ומי סיר

שמחכה שיבשלו בר מרק עגבניות. השישייה זינקה החוצה בזריזות

והחלה לרוץ לאורך החרמה. צ׳ילר בראש, חרבו מתהפכת בידר במהירות

שלא תיאמן, משספת כל שומר שניסה להתייצב מולו, באמצע בימבול,

גיגו, אלני וקוצ׳י, רבמאסף אלבי, שנעצר מדי פעם כדי להכות באבירים

שניסו עדיין לרדוף אחריהם. אחרי כמה מאות מטרים עצר צ׳ילו

בפתאומיות, ובימבול כמעט שדרך בטעות על אלני, מה שהיה הופך

אותה מאלני היפה לאלני השטוחה. לפניהם, לרוחב כל החומה, עמד X

גדוד של אבירים עם חניתות ארוכות. הם הציצו אחורה. מצדם השני

נעמד גדוד שני, עם גרזיני קרב. שני הגדודים הסתדרו במבנה קרב, והחלו

להתקדם אליהם באיטיות. בייאוש, הציץ צ׳ילו החוצה. החומה היתה

גבוהה, ולמטה, בתעלת המים, שחו התנינים הרעבים של צילמוס, החיות

הכי חביבות עליה, בפיות פעורים, מחכים לטרף. המצב נראה לכולם

אבוד. חוץ מלצ׳ילו. הוא התכופף לרצפה והוריד שוט עור ארוך מגופו

של אחד השומרים. בצליפה אחת מדויקת כרך את קצה השוט על צמרתו

עץ של אלון רחב שעמד מצדה השני של התעלה. "בימברל," צעק,

"העץ, תמשוך אותו אלינו." בימבול השעין את רגליו אל מול החומה,

הושיט את ידו הגדולה, ומשך בכל כוחו. העץ גנח וצרח, רשרש וקשקש,

אבל אז נכנע לכוחו העצום של הענק הטוב והתכופף לעברם עד שהפך למעין גשר עגול. צ׳ילו ואלבי זינקו על הגשר המאולתר וסייעו לאלני וקוצ׳י, שהחזיקה את גיגו בידה, לברא אתם. האבירים של צילמוס, שראו

איך האסירים נעלמים מעיניהם, החלו לרוץ לעברם, אבל לא הספיקו.

החמישה החליקו בזריזות לאורך הגזע ונעלמו. רק בימבול נותר על

החרמה, לבדו כל מול כוחותיה של המלכה.

","הרגליים צעקה אליו החמישייה מהגדה השנייה, "תשחרר את

הרגליים."

","אה אמר בימבול, "הרגליים." ולאכזבתם העצומה של אביריה של

צילמוס שחרר את רגליו, ואז התעופף בקשת ענקית ונעלם ביער.

החמישה החלו לרוץ בכל כוחם לעבר מקום הנחיתה המשוער. כשהגיעו אליו, מצאו אותו שוכב על גבו, ללא תנועה. "הוא מת?"

שאלה אלני, קולה חנוק מבכי. "אני מצטער," לחש אלבי, "אף אחד לא יכול לשרוד נפילה כזו. הוא הקריב את עצמו בשבילנו."

צ׳ילו העמיד את חרבו על הרצפה, חודה מופנה מטה, וכרע על ברך

אחת. "האל הטוב נותן לפעמים את הלב העדין ביותר לאלה שגרפם

הגדול ביותר," אמר בחגיגיות, "מאךרה דה־ךיום, שמרי עליו בשמים."

"לא הכרתי אותו," אמרה קוצ׳י, "אבל אני נשבעת, שביום בר אהיה

למלכה, אקים פסל שלו בכיכר העיר."

"הוא היה החבר הכי טוב שלי," אמר גיגו ודמעות בגודל של

וירוסים של ברונכיט זלגו מעיניו, "אף פעם לא לי היה חבר."

"כואב לי התחת," אמר בימבול, "מאז שאבא שלי הרביץ לי בגיל

לא שש כאב לי ככה."

""בימבולי צעק אלבי, "אתה חי?"

"אני רעב," אמר בימבול, "אז כנראה שכן. מה השעה?"

"שתים עשרה וחצי," ענו אלבי, צ׳ילו וגיגו במקהלה.

החמישייה המאושרת חיבקה את בימבול ועזרה לו לקום, מה

שכמעט גרם לאלבי לגב תפוס עם פריצת דיסקוס. "אנחנו חופשיים,"

אמר צ׳ילו. "בואו נחזור הביתה."

"?"ואז שאלה קוצ׳י.

"ואז מה?" שאל אלבי בתשובה לשאלה ששאלה קוצ׳י.

","ואז ענתה קוצ׳י על השאלה שענה לה אלבי, "אמא שלי תשלח

כל את חייליה לארוב לכם ליד בור החשיכה הנצחית ולהרוג אתכם. היא

לא תסכים שאתם תחזרו הביתה ותגלו לכולם שהיא מתכננת פלישה.

גם היא תכעס נורא כשתגלה שברחנו. היא בטח נשבעת בזה הרגע

להרוג אותנו."

"אז מה נעשה?" שאל בימבול, "כבר מתי פעם השבוע. פעמיים זה

מעייף נורא."

"יש רק פתרון אחד," אמר אלבי.

קולו היה שקט כל כך, בטוח כל כך, מלא עוצמה כל בך, שכולם פנו אליו.

"אנחנו צריכים להפיל את המלכה צילמוס," אמר אלבי, "ולהמליך

את קוצ׳י במקומה."

"רעיון מצוין," אמרה קוצ׳י, "אבל איך?"

פרק שנים עשר

,[וכעת מבחן קצר! איך נקרא ארם שלוקח חבורה של פושעים

איומים והופך אותם לכורסאות כחולות.

.א עורך דין?

.ב כתב פלילי ?

.ג קוסם שבא לעוור כי הוא סבא של קוצ׳י ?

. כל ד התשובות נכונות?]

הערב ירד, היום נדד, הלילה נשפך לתוך היער בצללים ארוכים וצרים

שנראו כמו ספגטי מחושך. צ׳ילו ואלבי אספו כמה עצים, הדליקו

מדורה וזרקו לתוכה תפוחי אדמה שבימבול וגיגו צדו. צ׳ילו גחן לעבר

האש בפנים עייפים במקצת וחיכך את מצחו בגב ידו.

"מה קרה?" שאל אלבי.

"אני מנסה להידבר מה עשינו היום," אמר צ׳ילו.

"התחמקנו לעיר, נלחמנו בטובי גיבוריה של המלכה, השליכו אותנו

לכלא, חמקנו, שחררנו את קוצ׳י ואלני, נמלטנו מהעיר והגענו ליער,"

סיכם אלבי.

","וואוו אמר צ׳ילו, "איזה יום משעמם."

","כן אמר אלבי, "סתם יום רגיל במשרד."

"תגיד," שאל צ׳ילו, "התכוונת לזה ברצינות?"

״למה ?״ שאל אלבי בתשובה לשאלה ששאל צ׳ילו.

"שאנחנו צריכים להפיל את המלכה צילמרם." "כן," אמר אלבי, "אין ברירה אחרת."

"מתי נתחיל?"

"אי אפשר היום," אמר אלבי, "הקרטושקעס יישרפו."

"נו טוב," אמר צ׳ילו, "אני מניח שזה יכול לחכות

למחר."

","אגב אמר אלבי בטון

האגבי ביותר שניתן להעלות

על הדעת, "אתה זוכר ­ שא

מרתי לך שכל הזמן לי יש תחושה שמישהו משגיח עלינו?" ","כן אמר צ׳ילו.

"מי זה, לדעתך?"

"אני לא יודע איך קוראים לו," אמר צ׳ילו, "אבל לי יש

הרגשה שזה איש ממש

מבוגר, עם זקן לבן וארוך שמתפצל בקצה לשתי

קוקיות. הוא נוהג ללבוש

גלימות ממשי סגול, ובטח הוא תמיד מחזיק ביד מקל עשוי מעץ אגוז

שהקצה שלו מגולף בצורה של בקבוק מיץ אשכוליות."

"מאיפה אתה יודע כל את זה?" שאל אלבי בהלם.

"הוא עומד מאחוריך," הסביר צ׳ילו בשלווה.

אלבי הסתובב. מאחוריו עמד האיש הזקן עם הקוקיות בקצה הזקן

ונראה עצבני מאוד.

"סבתא שלך בקבוק מיץ אשכוליות," אמר הזקן, "אתה לא רואה

שזה גילוף של בחורה יפיפייה?"

"סבתא שלי היתה בחורה יפיפייה," אמר צ׳ילו, "מה שיש על לך

המקל זה בקבוק מיץ אשכוליות."

","בחורה אמר הזקן.

"מיץ אשכוליות," אמר צ׳ילו.

"בחורה שמחזיקה מיץ תפוזים," התווכח הזקן.

"מיץ אפרסקים שבחורה שתתה ממנו," ניסה צ׳ילו להתפשר.

"בחורה שנשפך על לה השיער מיץ גויאבות," תרם אלבי.

"בחורה ששתתה מים ונשפך לה קצת על הברך," אמר הזקן, "וזוהי

ההצעה האחרונה שלי."

"נו טוב," אמר צ׳ילו, "בפעם הבאה שתיזהר."

"מקל יפה," הוסיף אלבי באדיבות, "תתחדש."

"הוא לא חדש," רטן הזקן, "יש לי אותו כבר שלוש מאות שנה."

"אם כבר סיכמנו את הנושא הזה," המשיך אלבי להיות אדיב,

״אכפת לך להגיד לי איך קוראים ?״ לך

"מילאנרו מרדכי מיקוינו* טוביסיינה צוקר צוקךמן צוואלס," אמר

הזקן. "יש לך איזה שם קיצור?" שאל צ׳ילו.

","לא אמר הזקן בזעף, "שום קיצור. אם מישהו פוגש אותי בשוק,

הוא אומר מילאנרו מרדכי מיקונו טוביסיינה צוקר צרקךמן צוואלס, היי." "ומה אתה אומר?" חקר אלבי.

"אני אומר ׳היי/" אמר הזקן.

"ומה הוא אומר?" המשיך אלבי,

"הוא אומר ׳מילאנרו מרדכי מיקונו טוביסיינה צוקר צוקרמן צוואלס, ביי׳."

","אה־הה אמרו אלבי וצ׳ילו ביחד, מה זה שכן שהם נהגו לומר

תמיד כשלא היה להם שום דבר להגיד חוץ מ״אה־הה", שזה לא בדיוק

משהו, אלא לכל היותר "מש", וגם אם רק זה הוספת לזה שתי חבילות

פופקורן וניקוי יבש חינם במכבסה אוטומטית. יש לציין, אם כבר

נכנסים לזה, שאלבי וצ׳ילו נמנעו במשך שנים לא מעטות מלהגיד "אה־

הה", אבל פעם הם נתפסו בידי חבורת הפיראטים האכזרית של שודד

הים אסתר, נקשרו לעמוד התורן, ואסתר עצמו נעמד מולם, הוציא מחט

ארוכה, שם אותה באש עד שהיא הפכה לאדומה ורותחת, והודיע להם

שהוא הולך לנקר להם את העיניים. באותו רגע מפחיד ביותר לא היתה

שום ברירה לאלבי וצ׳ילו, ולמרות כל הנדרים והשבועות שלהם מחויב

אביר שמוכן להקריב את עצמו למען מטרה צודקת (או לפחות למען

הכנסת גלידת פיסטוקים לתפריט כל של גלידרייה בעולם), שניהם

הסתכלו זה בזה, ויש להודות שהם בהחלט אמרו "אה־הה". זה, אגב,

היה עלול להיות הדבר האחרון שהם אמרו, אבל באותה שנייה בדיוק

המחט הפכה לכל כך חמה שהיא עשתה לשודד אסתר כווייה איומה

בבוהן וצמחה לו שלפוחית בגודל של כובע של היפופוטם עם כובע.

הוא צרח "איי" וזינק מעבר למעקה הספינה אל הים, כדי לקרר את הכווייה. לצערו חיכה שם לו עם תנין שעון בבטן, ולצערו עוד יותר זה

לא היה שעון מעורר, אלא שעון קוקייה, כך שהוא לא שמע אותו עד

שהיה מאוחר מדי. כל הסיפור לא הזה עשה שום דבר טוב לאף אחד,

מפני ששעון קוקייה ושודד הם ים בדיוק סוג הדברים שיכולים לגרום לקלקול קיבה נוראי אפילו לתנין קשוח כמיוחד. בסופו של דבר אלבי וצ׳ילו השתחררו מכבליהם, השתלטו על הספינה, הטביעו אותה ונתנו

במתנה את הכובע להיפופוטם הראשון שפגשו. מאז, כאמור, הם אמרו

"אה־הה" באופן חופשי, ואף אחד לא העיז להתלונן על זה.

אחרי שהם המהמו איזה עשרים ושמונה "אה־הה" שונים, צ׳ילו

החליט שזה מתחיל להיות משעמם ושאל את מילאנרו מרדכי מיקונו

טוביסיינה צוקר צוקרמץ צוואלס אם הוא במקרה קוסם.

","בטח אמר הזקן, "בשביל מה אתה חושב אני מסתובב עם השמלה

הטיפשית הזאת." "איזה קסמים

אתה יודע לעשות?"

התעניין אלבי.

"אתה רואה את העץ מאחוריך?"

שאל הזקן.

","כן אמר אלבי.

הזקן הניף את

מטהו. "עץ קשיש,"

אמר לעץ, "הפוך

מיד לגמד חייכן." העץ הבהב כמו מנורה שהולכת

להישרף, ברק ניתז

ממנו, זיקוקים ­ סג

לגלים יצאו מענפיו

ולשנייה הוא הפך

לגמד חייכן, אבל

יצא אז גץ עוד והגמד החייכן הפך למערכת סלונית כחולה עם ספה,

שתי כורסאות, וכריות תואמות ביררק־בקבוק.

","אוף אמר הזקן, "זו המערכת הסלונית השלישית שלי השבוע." "ובכל הפעמים ניסית להוציא גמד?" שאל צ׳ילו בהשתתפות.

","לא אמר הזקן באכזבה, "בפעמיים הקודמות הייתי נורא רעב

וניסיתי להפוך את אשתי לצנצנת ריבה."

הוא הניף את שוב מטהו, והעץ חזר להיות עץ, חרץ מכורסה אחת

שהיתה תלויה על לו הצמרת.

","תגיד אמר אלבי, "אתה זה ששומר עלינו מהרגע שיצאנו לדרך?"

","כן אמר הזקן, "אני גם הפגשתי אתכם כל עם האנשים שעזרו לכם."

"זה בורא יפה מצדך," אמר צ׳ילו, שהיה כמו תמיד הכי מנומס בכל

האזור.

"איזה יפה," רטן הזקן, "קיבלתי אתכם בתור עונש. הרבה יותר

כיף להפוך ספינות שודדים למעדן יוגורט, שזה היה הג׳וב הקודם שלי." "על מה קיבלת את העונש?" שאל אלבי בסקרנות.

"הוא הפך את אבא שלי לרוטב צ׳ילי," נשמע קול מאחוריהם.

הם הסתובבו. קוצ׳י עמדה בין הצללים, אבל אפילו בחושך ראו

שהיא קצת מחייכת וקצת עצובה.

"זה לא היה בכוונה," אמר הזקן, "ניסיתי לעשות לו חרב מכושפת

והתבלבלתי בין האפס ל׳סמף בספר הקוסמות שלי. זה יכול לקרות לכל

אחד."

"שלום סבא," אמרה קוצ׳י, "הייתי צריכה לנחש שאתה מעורב בכל

הסיפור הזה."

"שלום קטנה," אמר הקוסם הזקן, ואם לא הוא חייך אז כנראה שהיה לו כאב שיניים ממש מעצבן.

"באמת תגיד לה שלום," אמר קול אכזרי מאחורי קוצ׳י.

מתוך החושך הופיעו לפתע דמויות אפלות. אלבי וצ׳ילו זיהו אותן

מיד. היו אלה אנשיו של שודד היערות הנודע ח. בעבר הוא היה דוכס

של אחת האחוזות הגדולות ביותר בעולם, אבל הוא כך כל היה מטונף

ומרושע, שהוחלט לשלול ממנו כל את אדמותיו, ארמונותיו, ואפילו את

שמונה האותיות האחרונות של שמו. ח אסף לצדו שמונה עשר שודדים

מטונפים כמוהו, ויחד עם שני סגניו, פ ו־ג, השכיר את שירותיו

המכוערים לכל מי שרצה בהם. אלבי התקין חץ בקשתו, צ׳ילו שלף את

,חרבו אבל לפני שהם הספיקו לזוז עמדו כבר בין העצים שמונה עשרה

מערכות סלוניות כחולות, עם כריות ירוקות.

״וואוו,״ אמר אלבי, ״חשבת פעם להיכנס לעסקי הרהיטים ?״

"איך אתה חושב קניתי את הקוקיות האלה," אמר מילאנרו מרדכי מיקונו טוביסיינה צוקר צוקרמן צוואלס. הוא התיישב בנוחות על אחת

הכורסאות, הוציא מכיסו דף מקופל בצבע צהוב, ופתח אותו. "זוהי

התוכנית להפלתה של צילמוס," אמר, "לוקחים שני פלפלים, שתי כפות

סוכר, חבילת חמאה, לא זה אה, זה. רגע."

הוא הוציא מכיס אחר דף שונה לגמרי, ופתח אותר. הם התיישבו

לצדו, ועד שתיים בלילה עבדו על התוכנית. בתשע בבוקר למחרת הם היו מוכנים ליציאה.

פרק שלושה עשר

[לאחר הבהרה קצרה למבולבלים, יעסוק הפרק הקרוב בשאלה

איך נופלים למלכודת. השיטה הכי פשוטה ויעילה היא לפסוע

לתוכה בתמימות ואז להיות מופתע מאוד כשהיא נסגרת עליך.

אזהרה: בסוף הפרק יגיד בימבול מילה אחת, שהיא ההפך

מ "אני".]

כמו שבטח כבר ברור, לא הכול היה ממש ברות בסביבות הפרק

הראשון, ורוב השני, היה לסיפור הזה גיבור אחד, אחר כך שניים,

,שלושה ארבעה, ובפרק השנים עשר, שהוא הפרק הקודם, היו כבר

שבעה גיבורים. התוצאה היא מי שכל שהיה, במקרה, לא מרוכז

לרגע, התחיל להתבלבל ביניהם ולחשוב שבתוך החבורה היו ענקים

קטנטנים בשם בימגיגו, אבירים שקוראים להם צ׳יבי ויפיפיות

שקוראים או להן אלני, או קוצ׳י, או רבקה ויינברג. למותר לציין

,שאין ולא היתה, אף בחורה בשם רבקה ויינברג בסיפור הזה, והסיבה

היחידה שהיא מוזכרת פה היא שמדובר בבת דודה שנייה של אלבי

מצד אמא שלו, שעובדת בחנות למרקים. יש להקפיד כך על

שמעכשיו ואילך לא יוזכר שוב השם רבקה ויינברג בסיפור, רק זה כי

עושה את כולם מבולבלים עוד יותר. פה אין רבקה ויינברג, לא היתה

פה רבקה ויינברג, לא תהיה פה רבקה ויינברג, ולפי כל הסימנים אסור

בכלל להזכיר את המילים רבקה ויינברג מעכשיו ואילך, מה עוד שזה

ממש שם טיפשי ורצוי שאף אחד לא יקרא לילדה שלו רבקה ויינברג. בייחוד אם היא אסקימוסית. השם רבקה ויינברג הוא בפירוש שם לא

אסקימוסי. כל לפי המחקרים שנערכו, אף אין אסקימוסית בשם רבקה

ויינברג, למרות שחלק מהאסקימוסים לובשים פרווה דוב של לבן

וקשה מאוד למצוא אותם בשלג ולשאול אותם אם במקרה קוראים

להם רבקה ויינברג.

,טוב עכשיו כשהעניין הזה סגור והוחלט שרבקה ויינברג לא תופיע

יותר בסיפור הזה, אז כדאי אולי לבדוק כן מי מעורב בו. הדמויות הן:

אלבי — אביר צעיר. ונלהב שחיפש את אהובתו אלני. לכלב שלו

קוראים מקס, אבל לעתים קרובות הם מתבלבלים וקוראים לאביר מקם ולכלב אלבי.

צ׳ילו — אביר ותיק וסייף מומחה, שהחליט לעזור לאלבי בחיפושיו. התחתן תשע פעמים. מגדל שפם עם שפיצים כאלה, שאם

נוחת עליהם בלון הוא מתפוצץ.

אלני היפה — אהובתו של אלבי. יפיפייה, נחמדה, אמיצה מאוד ולא

נוחרת אפילו אם היא מצוננת. נשבתה ידי על המלכה צילמוס.

קוצ׳י — בתה הטובה של המלכה צילמוס הרעה. פיקחית, חמודה,

אבל חסרת סבלנות כמו מישהו שצריך פיפי באמצע פגישה חשובה.

בימבול — ענק לב טוב וטמבל. הוא מאוד חזק ואף פעם לא

מתרגז, אבל לפני שמחליטים זה על סופית, כדאי לקרוא את פרק

ארבעה עשר.

גיגו — גמד קטן מאוד ועצבני כמר נמר רעב שהתיישב על נעץ. טוב

מאוד בהסתתרויות, הבעיה היא שאחר גם כך לחברים שלו קשה למצוא

אותר. מילאנרו מרדכי מיקונו טוביסיינה צוקר צוקרמן צוואלס — קוסם

ששומר עליהם ובכלל לא צריך להזכיר את שמו, מי כי יכול לשכוח שם כמו מילאנרו מרדכי מיקונו טוביסיינה צרקר צרקרמן צוואלס.

רבקה ויינברג — אין שום רבקה ויינברג בסיפור.

לפני שיצאו לדרך התייצב הקוסם לפניהם ונשא נאום קצר, שבו

הסביר שהגיע הזמן לנצח את כוחות הרוע והשחור, וגם שהוא מאוד

אוהב מעדן יוגורט. הנאום, כאמור, היה קצר מאוד ונמשך רק חמש־שש

דקות, אבל עוד שעתיים היו מחוברות אליהן בסוף. "מה השעה כבר?"

לחש אלבי לצ׳ילו.

"שתים עשרה וחצי," אמר בימבול מאחוריו.

אחרי שנגמרו הדיבורים, הם נכנסו ליער, ופנו לעבר ארמונה של

המלכה צילמוס. אף אחד לא דיבר יותר. לפני שיצאו מהיער, הסתובב

אליהם מילאנרו מרדכי מיקונו טוביסיינה צרקר צוקרמן צוואלס ובחן

אותם בעיניים אפורות־מטליות. "רק עוד דבר אחד," אמר.

כולם הסתכלו עליו בחרדה, הם שכן גילו כבר שבמילים "רק עוד

דבר אחד" הוא נוהג לפתוח נאומים שיכולים להימשך יומיים, כמו

שקורה לא פעם גם לאנשים שאוהבים להגיד "בקיצור". אבל הפעם,

הקוסם לא פתח בנאום. במקום זה הוא הרים את מטהו, ולפתע היה האוויר מלא בריח של פרחי גן עדן ושקדים מסוכרים. "גיגו," אמר

הקוסם, "צעד קדימה."

אלבי הרים רגל אחת כמו שמקס לימד אותו, וגיגו פסע קדימה

מלמטה. בשלב זה, כצפוי, הוא כבר היה מעוצבן מאוד, אבל היות ואפילו ידע לא הוא למה בדיוק, הוא שתק.

","גיגו אמר הקוסם בחגיגיות, "הגיע הזמן להסיר מעליך את העונש."

"איזה עונש, מטומטם," רטן גיגו, "אתה בעצמך עונש."

","גיגו המשיך הקוסם, שעשה את עצמו כאילו לא הוא שומע, "גם

אתה אחד מקורבנות הכשפים של המלכה צילמוס המרשעת, אבל אני, מילאנרו מרדכי מיקונו טוביסיינה צוקר צוקרמץ צוואלס, קוסם אדיר

בהרבה, וגם קיבלתי תעודה הרבה יותר טובה משלה בקורס העשרה

לקוסמים. היא קיבלה 91 וכבר חשבה שהיא הכי טובה בקורס, אבל אז

המורה שלנו, מרלין האגדתי, נעמד מול הכיתה ואמר, ׳אני רוצה להגיד

לכם שיש תלמיד אחד בכיתה הזו, שכולכם צריכים ללמוד ממנו.

והתלמיד הזה, כמובן..."

","סבא צרחה קוצ׳י, "תיגש לעניין או שאני חונקת אותך."

","אה אמר הקוסם, "כן. אז איפה הייתי? גיגו. כן, זהו. גיגו, תעמוד

זקוף."

מטהו של הקוסם ריחף באוויר כאילו לו יש חיים משלו. אש סגולה

עם נקודות ורודות זינקה מתוכו, הוא מלמל "מה שהיית, תהיה, מה

שתהיה, תשנה", ואז נשמע קול נפץ אדיר, ובמקום שבו עמד גיגו הופיע

לפתע נסיך יפה תואר שלבש מכנסיים מתרחבים מלמטה, מגפי שפיץ

אדומים וחולצת משי עם הדפס של פרחים, מה שמוכיח שעברו לא

מעט שנים מאז שהכישוף הוטל עליו. היו לנסיך עיניים כחולות בורקות,

שיער שחור, כתפיים רחבות, מותניים צרים, גוף גמיש ותנועות של

רקדן מושלם.

"הנסיך בורז׳ואה," אמר הקוסם בחגיגיות, "ברוך שובך אלינו."

הנסיך מתח את זרועותיו, טלטל את רגליו, ובעוד כולם עוקבים אחריו

בסקרנות ניגש למעיין קטן שזרם בסמוך, סקר את עצמו במים הצלולים,

אל חזר החבורה, התייצב מול הקוסם ואמר רק מילה אחת: "איחס!"

"?"סליחה שאל הקוסם.

","איחס חזר הנסיך.

"?"סליחה שאל הקוסם.

","איחס חזר הנסיך.

"?"סליחה שאל הקוסם.

","איחס חזר הנסיך.

"תפסיקו את זה," צרחה קוצ׳י,

"לפני שאני מפילה עליכם דוב."

"?"דוב שאל אלבי.

"אם אני אמצא דוב שאפשר

להפיל עליהם," אמרה קוצ׳י, "למה

לא." פניו של הנסיך התעוותו מרוב זעם

וקצף, ופתאום הוא נראה הרבה יותר

כמו גיגו מאשר כמו הנסיך בורז׳ואה. "מישהו ביקש ממך להחזיר אותי?"

הוא צרח, "אתה יודע כמה נסיכים יש

בעולם ?״

"שלושת אלפים ארבע מאות

חמישים ושבעה," אמר צ׳ילו שהיה

תמיד טוב בפרטים כאלה, "שלפחות

לחמישה מהם קוראים בורז׳ואה."

״וכמה גיגואים ?״ צרח -הנסיך

.הגמד־בורדואה־גיגו

","אחד אמר בימבול בעצב,

"ועכשיו אף אחד."

"תחזיר אותי מיד להיות גיגו,"

צרח גיגו, "לפני שאני דורך על לך האצבע הקטנה ברגל עם השפיץ של

המגף ואחר כך אני נותן אותך בתור אוכל לדרקון מוצי."

מכל האיומים שאפשר לאיים על קוסמים, זה תמיד היה הכי יעיל.

הדרקון מוצי התקיים על תפריט בלעדי של קוסמים וצ׳יפם. הסיבה

שהוא כך כל היה מסוכן היתה שהוא היה, מאז ילדותו, דרקון מאוד

מנומס והוא תמיד הקפיד ללעוס לפני שהוא בולע.

"רק רציתי לעזור," מלמל במבוכה מילאנרו מרדכי מיקונו טוביסיינה צוקר צוקרמן צוואלס.

st 88

"אל תעזור!" צרח גיגו, שעכשיו כבר נראה לגמרי גיגו רק גדול

בהרבה, "אם אני אצטרך את העזרה שלך אני אבקש. עכשיו תחזיר אותי

מיד."

הקוסם הנבוך הרים את מטהו ומלמל כל את הקסם ברוורס (זה

נשמע ככה: "הנשת, היהתש הם, היהת, תהייש הם"). נשמע קול נפץ

הפוך (במקום — בום פוף מוב פופ), ובמקום להבת אש, יצאו לו

מהמטה מים כמו מברז מקולקל. כל התהליך נשמע טיפשי מאוד, אבל בסופו עמד לפניהם גיגו. זה מאוד שימח את כולם, ובימבול אפילו

חיבק אותו וכמעט הפך אותו למשטח־גיגו.

אחרי שהם נרגעו, אמר להם הקוסם עוד דבר אחד. "הבאתי אתכם

הנה, אבל עכשיו זה תלוי רק בכם. תראו להם מי אתם." ובמילים אלה

הוא הפך לאלבטרויס. רק שהוא שכח להגיד את המילה האחרונה של

הקסם האלבטרוסי, וכשהוא עף משם כולם ראו שלאלבטרוס יש

סנדלים.

","סבא צעקה קוצ׳י כלפי מעלה, "אתה תחזור?"

"קוררוררר גרורורנננ ננכנר," נשמעה התשובה, שכן קשה מאוד להוציא מילים שלמות מגרון של אלבטרוס.

ואז הוא נעלם. הם עמדו כמה דקות במקומם, מבולבלים במקצת,

ואז נשכבו בדשא הגבוה, וזחלו עד שראו לפניהם את ארמונה של צילמוס. באותו רגע בדיוק נפתח שער הארמון וחמש פלוגות אבירים יצאו ממנו והתפזרו לכיוונים שונים. אחת הפלוגות, שמנתה כמאתיים

אבירים, פנתה ישר אליהם.

"יש לנו שתי אפשרויות," אמר אלבי, "הראשונה: לתפוס אותם, ללבוש את הבגדים שלהם ולחדור לארמון. השנייה טיפשית ואני לא

רוצה להגיד אותה. מה דעתכם?"

מסיבות בלתי ברורות כולם תמכו דווקא באפשרות הראשונה. צ׳ילו

שלף מהתרמיל שלו חבל מגולגל וקשר אותו לאחד העצים. את הקצה

השני נתן לבימבול. "כשאני אגיד ׳עכשיו׳," תדרך אותו, "תמשוך בחבל

בכל הכוח."

פלוגת האבירים הלכה והתקרבה, הלכה והתקרבה, וכשהסוס

הראשון היה ממש לפני החבל, צעק צ׳ילו, "עכשיו!" בימבול משך

בחבל בכל הכוח וכמובן שהעץ נתלש מהמקום ועף באוויר. למזלם הוא

נפל על האביר הראשון, שהתעלף מיד. שאר האבירים ניסו לעצור את

סוסיהם, שכן גשם העצים הפתאומי נראה להם חשוד. נוצרה מהומה לא

קטנה, אבל האבירים של צילמוס היו מנוסים ומיומנים והגיבו מהר. הם

התפצלו לקבוצות של עשרים, שכל אחת מהן דהרה לכיוון אחר. אחת

הקבוצות, שנודעה מאז ואילך בתור "הקבוצה שכנראה לה היה פחות

מזל", הגיעה אל החבורה. צ׳ילו ואלבי חיכו להם בחרבות שלופות.

ראש הקבוצה הפשיל את כובעו אחורה וחייך חיוך מרושע. "היכונו למות!" אמר.

","בסדר אמר אלבי, "אבל גם אתם."

כולם היכונו קצת ואז החל הקרב. אלבי תקף משמאל, וצ׳ילו מימין.

אחרי שלוש דקות הם נפגשו באמצע ומרוב התלהבות החלו להסתייף

אחד עם השני, מה שהיה יכול להיגמר רע מאוד אילולא אלני היפה וקוצ׳י צרחו עליהם שיפסיקו מיד.

שעה מאוחר יותר הגיעו שני אבירים בגודל רגיל, אביר אחד בגודל

בהחלט לא רגיל ואביר אחד בגודל בהחלט לא רגיל לכיוון השני, אל

שער ארמונה של צילמוס. ביניהם הם החזיקו את אלני היפה ואת קוצ׳י,

קשורות בחבל עבה. האביר הראשון דפק בדלת. "פתחו!" צעק בקול די

דומה לשל אלבי.

צוהר קטן נפתח בשער, ומישהו הסתכל עליהם מבפנים. "מה

קורה?" התעניין קול חביב.

"תפסנו את הבחורות," אמר האביר, שלא רק הקול שלו דמה לשל

אלבי, אלא גם הצורה שלו.

","אוקיי אמר הקול, "תיכנסו,"

הם נכנסו לתוך הארמון, והובלו אל הרחבה שבה ישבה המלכה צילמוס. האבירים שלה לא עוד חזרו מהסיור, וסביבה ישבו רק משרתים.

"אתה רואה," לחש אלבי (טוב זה נו, היה הוא), "בדיוק לפי התוכנית."

"אני לא יודע," לחש צ׳ילו, "משהו נראה לי חשוד."

באותו רגע, המשהו החשוד התחיל להיראות חשוד עוד יותר שכן

המלכה צילמוס הרימה את ראשה וצחקה צחוק מרושע.

"נו באמת," לגלגה, "אתם לא באמת חושבים שאני לא יודעת שזה

אתם. לי היה ברור שתתחפשו ותחזרו. אתם כך כל צפויים."

נשמע רעש מתכת הנוגעת כמתכת, שקשוק חרבות וגרזיבים, רחש

רגליים נעות במהירות, ולפתע היתה הרחבה מלאה באנשים. אלבי וצ׳ילו זיהו אותם מיד. היו אלה הרונין, האבירים־העריקים. חבורה של

אבירים שזכו להכשרה בבית הספר לאבירים, אכל אז ערקו ופנו לחיי

פשע וכשפים. היו להם כוחות על־טבעיים מהסוג הכי גרוע, משולבים ביכולת לחימה מסורתית ששויפה באימונים אין־סופיים. הם היו

אכזריים וקשוחים, לא הם התרחצו אף פעם, ומה שהכי בעייתי, הם היו

בלתי מנוצחים.

מאחורי המלכה צילמוס פסעה עוד דמות אחת. בעצם, דמות לא זו

המילה. הוא נראה יותר כמו שש־שבע דמויות שהודבקו יחד, אבל לא

ממש בהצלחה. הוא היה גדול מבימבול בראש שלם ורחב ממנו בהרבה.

היתה לו עין אחת באמצע המצח, ופרצוף מרושע כך כל שאפילו

המלכה צילמוס נראתה לידו כמו גלוית שנה־טובה עם זהבים בצדדים.

זה היה מנהיגם של הרונין. ענק מרושע כך כל שאף אחד ידע לא את

שמו, פשוט אף כי אחד לא העז מעולם לשאול אותו. אלבי וצ׳ילו

הסתכלו עליו ולשניהם היו פתאום קצת דקירות בצד. אבל אז נשמע

מאחוריהם קול. הקול היה מאומץ מאוד, כאילו נעקר מתוך הגרון

בעזרת פלייר ומברג פיליפס. הקול אמר, "אתה!"

הם הסתובבו. בימבול היה חיוור מאוד. מצחו היה מכווץ, עיניו

פעורות לרווחה וחזהו עלה וירד בנשימה מהירה. הוא חזר ואמר, "אתה!"

פרק ארבעה עשר

[זהו הפרק האחרון. היות ומסיבות טכניות אלבי ואלני היפה לא

הספיקו להתנשק אז בו, בבקשה: "אלבי חיבק את אלני היפה ונשק לשפתיה הרכות. 'התינשאי לי,' לחש." מי שאוהב דברים

כאלה, שיהיה בריא. לגבי הסוף, או שהוא יהיה טוב, או שהוא

יהיה רע, אבל יותר הגיוני שהוא יהיה טוב, או לפחות בינוני ומעלה.]

אחרי שבימברל אמר פעמיים "אתה!", שרר שקט שנמשך שבע דקות,

ארבעים ושתיים שניות וחמש עשיריות השנייה, שזה מעט מארד אם

מדובר בריצת חמשת אלפים מטר, אבל ממש המון כשאף אחד לא

אומר מילה. בערך שמונה עשרה שניות וחמש עשיריות השנייה לסוף

השקט, התחיל מפקדם המרושע של הרונין לחייך. לא זה היה חיוך

חמוד במיוחד. למעשה, בדירוג החיוכים המגעילים כל של הזמנים,

אנחנו מדברים על פה מקום שלישי, עם סיכוי רע לא לעלות למקום

.השני המקום הראשון, אגב, שמור לשודד הים רינה, שהצטלם פעם

לשער של המגזין "שודדים לנצח", והמצלמה קלטה שבתוך החיוך

היתה עדיין של רגל ארמדיל שהוא אכל בבוקר יחד עם חביתה

מקושקשת וחצי אשכולית. החיוך של מפקד הרוניץ, מצדו, כלל את

המרכיבים הבאים:

5 ,שיניים מתוכן שני ניבים עשויים מפלדה שחורה.

1 לשון בצבע חום, עם שאריות פרווה של עכברוש.

3 עגילים באמצע הלשון.

2 שקדים נפוחים.

2 כפות רוק.

1 של ריח ביצה מקולקלת שנשארה בטעות מתחת לכיור.

,לערבב ולהגיש קר.

,בימבול מצדו, נשאר חיוור כמו שלג צבוע בסיד, ורק העיניים שלו

להטו כאילו הוא תכנן לטגן עליהן שניצלים. "אתה!" אמר בפעם

השלישית.

"הוא קצת חוזר על עצמו," לחש אלבי לצ׳ילו.

"יכול להיות," לחש צ׳ילו בחורה, "אבל אתה לא יכול להכחיש

שהמילה ׳אתה׳ מתחרזת מצוין עם המילה ׳אתה׳."

בדיוק באותה שנייה בימבול אמר "אתה!" בפעם הרביעית, ואלבי

נאלץ להודות שאכן רוב המילים מתחרזות מצוין עם עצמן.

מפקד הרוניץ האכזרי הרחיב את חיוכו. "נו־נו," אמר, "הבן הקטן

של בו־סבי האידיוט."

"הוא לא היה אידיוט," אמר בימבול בזעם, "הוא היה דביל, והוא

עבד קשה בשביל זה."

"יכול להיות שהוא היה דביל," אמר מפקד הרונין, "אבל מת הוא כמו אידיוט. הוא ואמא שלך ביחד. באותו סיר."

"הוא בישל את ההורים שלך?" שאלה קוצ׳י בזעזוע.

"בישלתי ואכלתי," אישר מפקד הרונין ברשעות, "לקח חודש עד

שגמרנו אותם ובקושי נגענו בפירה."

95 »2׳

מגרונו של בימבול נפלטה נהמה. היא נשמעה כמו עדר של פילים

באמצע קורס לריקודי עם, משולבת בזעקת הכאב של המדריך אחרי

שמלך הפילים דרך לו בטעות על האצבע. הוא פסע קדימה, והוריד את חולצתו. הזעקות שבקעו מתוכה הוכיחו שהוא שכח שגיגו עדיין בתוך

הכיס שלו, אבל אלבי חילץ אותו במהירות. לי "תן לחסל אותו, בימבול," שאג הגמד המעוצבן בקריזה איומה, "הוא גדול מדי

בשבילך."

"תודה גיגו," אמר בימברל ברצינות, "אבל זו המלחמה שלי."

מפקד הרונין עקף את המלכה צילמוס, התייצב מול בימבול, ושלף

את חרבו. רק כשהוא שלף אותה, אגב, כולם הבינו שזו חרב. אז עד היא

נראתה כמו בית שלוש קומות עם שפיץ. הידית לבדה נראתה כמו חדר

מדרגות עם ריצוף משיש, מעלית לחמישה אנשים ושתי אדניות עם

פרחים מפלסטיק שלא צריך להשקות אותם. הוא הניע את החרב

במהירות מצד לצד, ועל חזהו של בימבול הופיע לפתע חתך ארוך

ואדום. הוא הניע אותה שוב, וחתך נוסף הופיע, שהצטלב עם הקודם.

"איקס," אמר מפקד הרונין, וחייך את שוב חיוכו המתועב. בימבול

הסתובב, הרים סלע ענקי שהיה מונח על הרצפה לידו, וזרק אותו על

מפקד הרונין. הסלע פגע במצחו וחבורה אדומה ועגולה הופיעה מיד. "מיקס," אמר בימבול.

מפקד הרונין גחן קדימה במהירות מפתיעה, וחרבו עקרה נתח מרגלו

של בימבול, שבדיוק באותה שנייה הנחית אגרוף על ראשו של מפקד

הרונין, מה שגרם לצמיחתה של חבורה שעירה בצבע צהוב ליד

החבורה הקודמת. "עוד אחת כזאת," לחש צ׳ילו לאלבי, "והוא יוכל לעבוד בתור רמזור."

מפקד הרונין המשיך להיראות מרושע ומגעיל, אבל עכשיו כבר לא

חייך. הוא ובימבול סבבו אחד את השני בזהירות, ואז זינק מפקד הרונין

קדימה, וזרק חול לתוך עיניו של בימבול. בימבול נרתע אחורה ואז גילה

שחרבו של מפקד הרונין צמודה לצווארו. "אתה מת," גיחך הענק

המרושע, "אבא שלך סבל מאותה בעיה. גם לא הוא הבין כלום

בתרגילים מלו ­ כלכים. והוא

מת לאט. צורח ובוכה יחד עם

אמא שלך." ידו

של בימבול ­ על

תה למעלה ותפ ­

את סה להב

החרב. דם החל

מיד לזרום מתוך

היד, אבל הוא

נראה כאילו אינו

לב שם לכך.

מפקד הרונין ­ ני

סה בכל כוחו

להזיז את החרב,

אבל בימבול ­ נר

אה היה כאילו חצבו אותו ­ בא

בץ והציבו אותו בכיכר בתור פסל. הוא הרים את ידו השנייה ולפת את

עורפו של מפקד הרונין. "אבא שלי היה איש טוב שלא עשה לך שום

רע," אמר כשקט.

"זה בדיוק מה ששנאתי בו," גנח מפקד הרונין.

בשביל מישהו שבגיל שמונה כבר שקל מאתיים ושמונים קילו, בימבול נע במהירות מדהימה. הוא הרפה מחרבו של מפקד הרוניץ וגלש

הצידה בלי להרפות מעורפו. מפקד הרוניץ איבר את שיווי משקלו וכשל

קדימה. רגלו של בימבול התרוממה לבעיטת "מהושי־גרי" איומה,

שנחתה צד צל ברכו של מפקד הרונין. נשמע קול פיצוח ומפקד הרונין

נפל על ברכו השנייה. "דריקס," אמר בימבול, ובסיבוב מהיר של

זרועותיו שבר את מפרקתו של מפקד הרונין, שצנח על מת הרצפה, בימבול הרים את ראשו, הסתכל לשמים ומלמל משהו. "הוא מספר

להורים שלו שהוא את הרג הרוצח שלהם," אמרה אלני בהתרגשות,

אבל גיגו, שעמד הרבה יותר קרוב, שמע את בימבול אומר, "אחרי קרב

כזה, הייתי שמח לחטוף איזה סנדוייץ׳ קטן, אבל בלי חרדל ובלי חסה."

ואז הוא התעלף.

שוב שרר שקט, אבל הפעם הוא נמשך רק שלוש דקות, שלושים ושלוש שניות ושש עשיריות השנייה, ואז המלכה צילמוס צרחה במלוא

קולה החורקני, "הרגו אותם! עכשיו! כל זמן שהוא מעולף!" הקרב

החל.

לא צריך להיות מבין גדול בקרבות אבירים בשביל לדעת בעל את פה

רשימת שלושת הקרבות הגדולים בהיסטוריה. ילד כל עם רוגטקה מכיר

אותה.

1. אבירי השולחן העגול נגד לוחמי האביר השחור. 14-8 לשולחן

העגול, אחרי שהם פיגרו במחצית 6-4 .

2. סר לנסלו־ט נגד הדרקון, 3-2 ,ללנסלוט בדקה השביעית של

ההארכה.

3. הולנד נגד גרמניה, גמר גביע העולם 1974 , עם קרויף ובקנבאואר.

אבל מה שאף אחד לא לקח בחשבון הוא שאחרי הקרב שהתנהל

ברחבת החצר של המלכה צילמוס, יהיה צורך לעדכן את הרשימה

מחדש. זה כי היה הקרב שאיש לא ישכח. זה היה הקרב המושלם

ביותר, הגדול ביותר, הקשוח ביותר, המהיר ביותר, העצבני והנורא

ביותר מאז שנולדו הקרבות. צ׳ילו לחם כששתי חרבות בידיו, שערו

הפרוע מתנופף סביבו, רגליו מרחפות באוויר מרוב מהירות, והוא

מתגרה ביריביו ללא הרף בספרדית בניב קטלוני. אלבי גמר את חיציו

בדקה הראשונה, וסייף בידו הימנית, כשבידו השמאלית גרזן קרב גדול.

"הולה אמיגו," שאג לעבר צ׳ילו, כשחיוך נורא נסוך על פניו. גיגו עמד

ליד בימבול המעולף, ונעץ את חרבו מתחת לציפורן של הבוהן כל של

מי שניסה להתקרב. אלני וקוצ׳י התבצרו מאחורי מגן ברונזה גדול,

ומשם התגוננו בעזרת קרשים עם מסמרים בקצה. המלכה צילמוס ניסתה

ברגע הראשון לשגר ברקים לתוך זירת הקרב, אבל האלבטרום מרדכי

שריחף מלמעלה דאג שכולם יחטיאו. זה היה קרב מהסוג ששירים

נכתבים עליו. אחד מהם נכתב אפילו בידי אלבי עצמו והוא הלך ככה:

נלחמנו באבירים של צילמוס

ופיצצנו להם את הצורה

נלחמנו באבירים של צילמום

ו

הוא ניסה למצוא המשך לשיר, אבל אלבי הוא משורר ממש איום

ונורא וכמו תמיד לא זה הצליח לו. צ׳ילו הציע את השורה, "ואכלנו

מרק," אבל כולם חשבו לא שזה ממש חרוז. מאותה סיבה נפסלה גם

ההצעה של גיגו, שרצה לסיים את השיר במילים, "ורותי שטרנברג תמיד

מורידה את הפח." וזה עוד נשמע ליד טוב ההצעה של בימבול, שכתב,

הלחין וביצע בזיופים איומים את השורה, "ואם אין גזר, איך נעשה מיץ

גזר?"

,הקרב למי שאוהב דייקנות, נמשך בדיוק שתים עשרה דקות,

חמישים וחמש שניות וארבעים ושלוש עשיריות השנייה. זה היה הזמן

שבו ניצב צ׳ילו מול שני אבירי הרונין האחרונים. שניהם תקפו אותו

בחרבותיהם, והוא השתופף כמעט עד הרצפה ואז עלה גבוה עם שתי

חרבותיו, וחיסל את שניהם בתנועה אחת מושלמת, שהבזיקה באוויר

כאלף זהרוריה של קרן אור המתנפצת בתוך אגל טל. בפעם השלישית

באותו בוקר שרר שקט. ואז בימבול גנח פעם, ועוד פעם, והרים את

עצמו על הכרך, אחר על כך רגל אחת, ואז על שתיהן. הוא הסתכל

במבט מבולבל על גופות הרוניץ שהיו פזורות ככל הרחבה. "וואוו,"

אמר, "הייתם עסוקים כשישנתי."

","תודה אמר גיגו בצניעות, "הם קצת עזרו לי." "נו?" שאל אלבי את אלני, "איך הייתי?" "נפלא," אמרה אלני, "פשוט מדהים."

"?"ואני שאל צ׳ילו את קוצ׳י.

"יוצא מן הכלל," אמרה קוצ׳י, "פנטסטי, לי אין מילה אחרת."

שקט מספר ארבע שרר, אבל הפעם מסיבות אחרות.

","אה אמר אלבי, "מי היה יותר טוב?"

"מה זאת אומרת?" שאלה אלני.

"את יודעת," אמר צ׳ילו, "מאחת עד עשר. נניח שאלבי היה תשע וחצי, אז כמה אני?"

"למה רק תשע וחצי?" שאל אלבי, "אתה היית תשע וחצי. אני הייתי

מספר אחר לגמרי שהן תכף יגידו לך."

","אהמ אמרה אלני.

","אהמ־אהמ־אהמ אמרה קוצ׳י.

","אהמ־אהמ־אהמ־אהמ אמרה אלני.

"למה הן אומרות כל הזמן ׳אהמ ?" , שאל בימבול את גיגו.

"הן בלעו המון אבק," הסביר גיגו.

באותו זזה רגע המלכה צילמוס בפעם הראשונה. היא שלפה פגיון

דקיק וזרקה אותו לעבר קוצ׳י, אבל בימבול שלח יד גדולה, תפס אותו

באוויר, ואחרי הרהור קצר אכל אותו בביס אחד. המלכה הסתכלה כלא

מאמינה, ואז התכופפה, הרימה דלת סודית, ונעלמה במרתפי הארמון.

החצר היתה ריקה עכשיו לגמרי, מלבד ששת גיבורינו ורבקה ויינברג

שעברה במהירות על החומה ויצאה כי מיד היא נזכרה שהיא לא בסיפור

הזה. באותו רגע נחת מן השמים האלבטרוס מילאברו מרדכי מיקונו

טוביסייבה צוקר צוקרמן צוואלס, נפנף בכנפיו פעמיים, וחזר להיות

הקוסם הזקן עם הקוקיות. "אחריה," אמר בקצרה, הרים את הדלת

הסודית, ונכנס למנהרות האפלות של הארמון.

הם נכנסו אחריו, חסרי נשימה ונרגשים, ומצאו את עצמם במערה

גדולה וטחובה, שעטלפים ריחפו בה ומים זרמו על קירותיה השחורים.

במרכז המערה, על במה מרובעת, עשויה מקריסטל כהה, עמדה

צילמוס. היא נראתה גבוהה מתמיד, רזה מתמיד, מפחידה ומרושעת

מתמיד. "היכונו למות!" חרקה בקולה המבחיל.

"אוף אמא," אמרה קוצ׳י, "למה תמיד את חייבת לעשות לי בושות

לפני החברים שלי?"

"ולמה אף את פעם לא מסדרת את החדר שלך?"

","סידרתי אמרה קוצ׳י.

"לא סידרת!" זעקה צילמוס, "השארת את החולצה והמכנסיים על

הרצפה ואני הייתי צריכה להרים אותם."

"נניח שכן," אמרה קוצ׳י, "זו סיבה לזרוק אותי לצינוק ולגזור עלי

מוות בעינויים נוראיים?"

אבל אף אחד לא ענה כי לה, כולם פתאום גילו שיש משהו נורא

מעניין בתקרה, ועשו את עצמם שהם לא שמעו.

"היכונו למות!" צרחה פתאום צילמרס בפעם השנייה, ושיגרה ברק

חשמלי לעברם.

"היכוני בעצמך," ענה מילאנרו מרדכי מיקוכו טוביסיינה צוקר צוקרמן צוואלס והדף את הברק בסלע שצץ פתאום מולו. היא שלחה לכיוונו חמישה נמרים שהופיעו מן האוויר, הוא הגיב בחמישה דובים

שמשכר להם בזנב. היא הפכה את הרצפה לאגם מלא תנינים, הוא ייבש

את האגם והפך את התנינים לגולדן ריטרירורים חומים שליקקו את

הרגל של אלני היפה. היא כיסתה אותם בענן, הוא דאג לזריחה. היא

שלחה אליהם שרשראות ברזל שניסו לכבול אותם בעצמן, הוא הפך

אותן לבגדי משי שכיסו את עורם ברכות נעימה. בקיצור, כמו שקורה

לא פעם בקרבות קוסמים, היה משעמם נורא. לאט לאט הם התקרבו

אחד לשני, עד שניצבו זה זו, מול ידיה אוחזות בגרונו, ידיו מנסות

לשבור את מפרקתה. הם הסתובבו כמו רקדני פלמנקו שנאבדו להם

הקסטמיטות, חבוקים וזועמים, עד שהגיעו אל החבורה, שעמדה

בינתיים והתגרדה בגלל בגדי המשי הבלתי צפויים. כשהם הגיעו

אליהם, בימבול ניסה לזוז הצידה בנימוס, אבל כמו תמיד טעה בכיוון

ודרך לצילמוס על הרגל. מכל הקסמים שהיא עשתה בחייה — והיא

עשתה לא מעט — המהירות שבה צמח לה בונקלה נחשבת עד היום

לשיא שלא יישבר לעולם. "איי!" צרחה המלכה המרשעת, ותפסה את

הרגל. הקוסם, מצדו, ניצל את ההפוגה הבלתי צפויה, ומלמל במהירות

לחש נדיר במיוחד, יבוא מהמזרח, עבודת עם יד שלוש שנות אחריות.

במקום בו עמדה צילמוס היה פתאום ג׳רק קטן, חום ומגעיל. כתוצאה

מכך קרה מה שלא קרה בכל ימי ההרפתקאות המסעירות שלהם: אלני וקוצ׳י צרחו, וברחו. אלבי וצ׳ילו, מצדם, שמו את הג׳וק החדש בקופסה

עם חורים לאוויר, ואחרי שחשבו זה על קצת, הכניסו פנימה גם צמר

גפן רטוב, שעליו הניחו שעועית אחת, בתקווה שהיא תצמח,

בשלב זה, ללא הכנה מוקדמת, הסיפור נגמר. מה אתם רוצים? הם ניצחו את האבירים, העלימו את המלכה, הצילו את אלני וקוצ׳י, וסידרו

לעצמם מקום ברשימת הקרבות הגדולים. מי אמר שצריך גם להיות

איזה סיום מיוחד? אגב, ההוכחה הכי גדולה לזה שהסיפור נגמר היתה

שפתאום רבקה ויינברג נכנסה למרתף, ושאלה את כולם הם אם רוצים מיץ.

לגבי פירוט גורלם, ראה נספח.

— — סוף

נספח

והרי פירוט גורלן כל של הדמויות המרכזיות בסיפור.

מצב משפחתי:

אלבי ואלני — התחתנו. בולרו להם חמישה ילדים — אלסי, אלגי,

אלדי, אלרי ומנשה.

קוצ׳י וצ׳ילו — התחתנו. התגרשו. התחתנו שוב. התגרשו שוב.

התחתנו שוב ונשארו נשואים, נכון לשעה שש וארבעים.

בימבול וגיגו — ניסו גם להתחתן, אבל אף אחד לא הבין הם מה על

מדברים.

מצב מקצועי:

אלבי — החליט להישאר אביר נודד, אבל הנדודים שלו מוגבלים קצת כי הוא חייב לחזור הביתה עד חמש. פוטר לאחר שבאמצע הקרב נגד

שודד הים יוכבד הסיר את חרבו מצוואר השודד הנורא ורץ הביתה כי

הם קבעו עם חברים. כיום הוא מדריך לריקודי עם ויצרן משקפי שמש. צ׳ילו — סירב להפוך למלך, מפני שהכתר בורא גירד לו בראש.

מלבד עיסוקיו המגוונים בלחימה נגד דרקונים, נוהג לעשות מסיבות

פסטה לכל הארמון. הסוד המקצועי — שלו הרבה שום, ומה שפחות

פטריות. בימבול — תקופה מסוימת עבד בקרקס בתור האוהל. מאוחר יותר

פנה לקריירה ספורטיבית והתחרה באולימפיאדה בענף הטלת פילים.

גיגו — הקים מכון מיוחד לטיפול בטראומות של נסיכים שהפכו

לגמדים. בית הספר נסגר בשל ביקוש מועט. כיום עוסק ברפואה

אלטרנטיבית ומרפא בעזרת עשבים סיניים ומשאבה של אופניים.

אלני — עסקה קצת בדוגמנות צילום, אחרי הילד השלישי פרשה. כיום: מדריכת קבוצות מאורגנות היוצאות לטיולים "בעקבות

הרפתקאותיהם של אלבי וצ׳ילו". עם השנים שכללה את הטיולים עד

כדי כך, שכיום הם כוללים טיפוס על הרי האפלצ׳י וביקור מיוחד

במרקייה של רבקה ויינברג.

קוצ׳י — מולכת על עמה בחוכמה, ברגישות ובתבונה. עם השנים

היא הפכה לעצבנית פחות ועברו שלוש שנים מאז הפעם האחרונה

שהיא זימנה את העם לפגישה ושפכה על כולם קטשופ.

מילאנרו מרדכי מיקונו טוביסיינה צוקר צוקרמן צוואלס — החליף

את שמו למשה.